ארבעה שותפים היינו בחדר, בצבא, ואת השבתות סגרנו לסירוגין. מהר מאד התפתחה מסורת לסופי השבוע הארוכים והרבים והיא כללה צפייה בהאפמן ומקדונלד בעונה, הרבה מנות חמות ושש בש אל תוך הלילה ולא אחת גם תורנויות של סמל תורן. אני הבאתי מהבית דיסקמן חבוט ובן הזוג שלי לשבתות היה משמיע את האוספים של דייויד בואי, שהפכו לפס הקול של לילות השש-בש הפרועים של ימי חמישי (ולפעמים גם שישי ושבת).

משבת לשבת ההיכרות עם פועלו ויצירתו של בואי הלכה וגדלה ואחרי השחרור הדיסקים מצאו חיש קל את דרכם אל האוסף שלי.

התיאבון ליצירתו של הענק נפתח, החושים התחדדו ופתאום הבנתי כמה גדולה ורחבה היריעה של יצירתו. התחלתי לקרוא פיסות כתבות בעיתונים, לעקוב אחרי דיסקים חדשים ועם כניסת עידן האינטרנט ויו-טיוב גם להאזין לחומרים ישנים. הכל היה כל כך מוכר והרגיש כל כך בבית. כל היצירות שהתנגנו תמיד ברדיו ולא ממש ידעת לאן לשייך, קבלו פתאום שם, פנים ובעיקר סיפור מרתק מאחורי היצירה.

מקריאה למדתי על זיגי סטאר דאסט, אליל הרוק החייזרי, על אלאדין סיין (איזה משחק מילים נהדר בבחירת השם לדמות!), על תקופת ברלין, הסמים, חיי המין המופקרים וההוללים (בואי הזים בזמנו את הטענות שהוא בי- סקסואל וטען כי הוא טריי-סקסואל, כלומר מנסה הכל) והיצירה החדשה שהמשיכה לזרום גם בשנות האלפיים (אם כי בקצב נמוך בהרבה) הייתה הדובדבן.

בעידן בו למדתי להכיר את בואי, הוא כבר היה הרבה יותר דייויד ג'ונס, השם בו נולד, מאשר זיגי סטאר דאסט הפרוע. הוא התמסר לגידול ביתו ולאשתו הדוגמנית והרבה לטייל ברחובות ניו יורק מצויד בעיתונים ביוונית, כדי לסלק מעליו מטרידים בטענה שהוא רק תייר יווני הדומה דמיון מפתיע לאליל המוזיקה המזדקן.

למרות זאת, בואי לא הפסיק להפתיע גם בשנותיו האחרונות ונוסף לחומרים חדשים, היה מבליח לטקסים והענקות פרסים עם הופעות אורח, צץ בשיתופי פעולה כאלו ואחרים ואף תרם את קולו וכמה משיריו לסדרת האנימציה בוב ספוג.

בשלהי 2015 עבד על מחזמר ודיסק חדש. כל העבודה נעשתה במחתרת ומי שהיו שם, סיפרו בדיעבד שהייתה קדחתנית לחלוטין. בואי, שסבל אז מסרטן בכבד ידע שימיו ספורים והחליט להשאיר אחריו עוד מורשת אחרונה. לאחר שהיה מסיים ימי עבודה עמוסים ולחוצים, היה מתפרק לחלוטין ומשסיים את המיזמים האחרונים שעוד סימן לעצמו, הרשה לעצמו לשחרר ואפשר למחלה לקחת אותו.

את אלבומו האחרון, בלק סטאר, חגגה כל התקשורת יחד עם יום הולדתו ה-69 וספיישלים רבים הושמעו, אלא שבואי, כמו בואי, הכה שוב ונפרד מן העולם רק יומיים לאחר צאת אלבומו האחרון ויום הולדתו והשאיר את עולם המוזיקה כולו הלום.

אני זוכר היטב שבאותו בוקר התבקשתי להעביר מילוי מקום באחת מכתות ח' והחלטתי להשאיר את ההחלטה מה ללמד לבוקר. ברגע ששמעתי בחדשות שבואי איננו, היה ברור לי לחלוטין מה יהיה נושא השיעור. כמה הופתעתי לגלות שמורה אחרת כבר הקדימה אותי ופתחה לתלמידים את הבוקר בשיעור מחווה לאיש והאגדה, החייזר והתייר מיוון, ששר באנגלית אך גם בגרמנית (איזו גרסה נפלאה ל"הירוז"!), האיש שהפך את הזגדנות למפורסמת עוד לפני שקטש החל לכדרר ובעיקר, האיש שהיה לפס הקול של סופי השבוע הרבים שלי בצבא.

ינוח דייויד ג'ונס על משכבו בשלום ויצירתו המפוארת והאדירה תמשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות ולהנעים זמננו.

נכתב על ידי אביעד קורמן