איזה תותחן, איזה חתול.

הבן אדם עוד לא פגש זריקה רעה, מקסימום ריבאונדרים גרועים שלא הצליחו להשתלט על ההחטאה שלו. ובניגוד ללא מעט תותחנים-אחים פה בלינק, גם היה חתיכת שומר נהדר כשנחה עליו הרוח.

שתי אנקדוטות קופצות מיד לראש ומספקות הסבר מסוים לכמה מהתכונות הבולטות שלו: הראשונה, גמר גביע יול"ב 2004 נגד ריאל מדריד. משהו כמו 15-20 שניות לסיום, יתרון 6 להפועל ירושלים ודורון שפר מוסר לו בפינה, בתקווה שימשוך עוד קצת את השעון עד הפאול. אלא שסולומון מרגיש שלא קלע מספיק בגמר הזה – בטח לעומת המשחקים הקודמים – או בטוח ב-100% שהוא קולע. או אולי גם וגם. בכל אופן, הוא זורק עוד לפני שמישהו מתקרב אליו וכמובן קולע. גיים, סט אנד מאץ'.

השנייה כעבור כשנה וחצי. מי שהיה אליל במלחה מתקבל בקריאות בוז ובשירת "הווווו, מי זה סולומון?" על ידי אלפי אדומים שלא מפסיקים להקניט אותו לאורך כל החימום. הוא נשאר לזרוק, עוד אחת ועוד אחת, נשאר לבד בחלק ארוך מהזמן, הקהל כמעט יוצא מדעתו והוא בשלו. במשחק עצמו הוא היה חלש להחריד אגב, אבל אצלו בראש הוא כנראה ניצח. "הם לא יפריעו לי", בטח חשב לעצמו.

סולומון כיכב באוניברסיטת קלמזון, שיחק קצת בממפיס גריזליס וכבר בעונתו הראשונה באירופה זכה עם אריס סלוניקי בגביע האתגר, או משהו כזה, מי זוכר, אבל גביע אירופי.

שנה לאחר מכן הגיע להפועל ירושלים ומהרגע הראשון היה ברור ששווה לעקוב אחריו, הן על הפרקט והן על הספסל. הוא הפגיז 34 נקודות גם בפרמיירה בליגה וגם בגביע יול"ב. אחרי פתיחה חלומית הגיעו גם משחקים פחות טובים, חוסר שביעות רצון הדדי – כי הרי אחד כמו סולומון אף פעם לא נראה מרוצה – ואפילו שמועות עיקשות על הרצון לשחרר את כוכב הקבוצה.

לסולומון זה לא ממש הזיז. 23.4 נקודות למשחק היו לו במפעל השני בחשיבותו באירופה שכיום נקרא יורוקאפ וההופעות שלו בשלבי הפלייאוף נכנסו לפנתיאון: בשני המשחקים מול סופוט בשמינית הגמר הוא הפגיז 52 נקודות במצטבר ולא נח אפילו לשנייה, אחר כך עזר להכריע את ריטאס וילנה בחוץ עם 22 נקודות ולא התרגש גם אחרי 12 החטאות רצופות לשלוש. השיא היה בגומלין בחצי הגמר מול ז'לז'ניק, קבוצה שניצחה את ירושלים בכל שלושת המפגשים הקודמים באותה עונה. 34 נקודות, 7 ריבאונדים, 7 אסיסטים ומדד 45 שלו סידרו לירושלים ניצחון ועלייה לגמר היסטורי בשרלרואה מול ריאל מדריד. זה נגמר בתואר אירופי שני תוך שנתיים.

אחרי עונה אחת באפס פילזן הוא חזר לכאן ולא סתם – כמחליפו של שרונאס יאסיקביצ'וס במכבי ת"א. גם תצוגות יפות ואפילו סלי קלאץ' שלו לא הספיקו כדי לעמוד מול טירוף המערכות שהותיר מאחוריו הליטאי. נקודת המשבר היתה בהקרנת הסרט "השאראס של המדינה" לאנשי הקבוצה, בו הרגיש מאוד לא בנוח, יש שיאמרו אפילו מושפל. הוא עזר למכבי ת"א לזכות בדאבל ואפילו קלע 20 נקודות בהפסד בגמר היורוליג לצסק"א, אבל בקיץ הוחלף.

הוווווווויל המשיך לקריירה יפה: שיחק מספר שנים בפנרבחצ'ה/אולקר ושב לקדנציה קצרה ב-NBA. בעונת 2010/11 חזר להפועל ירושלים, אבל זה לא היה זה, אולי גם בגלל שהגיע אחרי תקופה ארוכה מחוץ למסגרת מסודרת. המספרים אמנם נותרו נאים, אבל המחיר הגבוה של אחזקתו – High maintenance קוראים לזה באנגלית – עלה על היכולת.

לכולם היה ברור שעתידו מאחוריו, אבל לא אחד כמו סולומון ירים ידיים: הוא המשיך לצ'רקאזי באוקראינה ולמרסין בטורקיה, בטרם חתם באנטיב שהפכה לבית עבורו. הוא כבר לא קלע בכמויות שהתרגל אבל נותר שחקן משמעותי, עזר לה לעלות בחזרה לליגה הראשונה והמשיך איתה גם שם. עד גיל 39 הוא שיחק שם ואז סגר עניין.

הוווווווווו וויל סולומון, איזה גאנר היית.