"הו לא" אמרתי לעצמי מול מסך המחשב האילם, ועם זאת מביע כל כך הרבה לפעמים. "הו לא", חזרתי ובדקתי את עצמי. המסך לא ריצד, לא הגיב.

משם סרתי לכדורסלע-האתר כדי לאמת את ההערכה שעלתה ביני לבין עצמי. ובאמת, טרי פייר אינו נכלל בין סוסוני היאור, ולא בין התותחנים, וגם לא באגדות המהלכות של כדורסל ואף לא קפץ שמו בפינה השמאלית למעלה כדי לציין את יום הולדתו.

פייר היה שחקן מצוין, שחקן קבוצתי, שלימים ועם הזמן ועם שנותיו כאן כזר שהפך למתאזרח, הלך וקוטלג כשחקן הגנה פיזי שעובד למען האחרים. הוא הפסיק להימדד בנקודות וההערכה כלפיו כחוסם, כשומר, כמי שנזרק פנימה למשימות הגנתיות ועומד בהן בהצלחה, הלכה וגדלה.

הוא מככב באחד הסיפורים הקצרים שכתבתי בספר "מסביב לכדור" (בפרק "מעל ומתחת לחישוק, החל בעמוד 146), אבל די בטוח שכאן ועכשיו אינם המקום והזמן להיכנס לפרטים בעניין הספציפי הזה.

פייר שיחק בארץ באליצור נתניה (שלוש עונות, יותר מבכל קבוצה אחרת כאן), קרית מוצקין, הפועל חולון, רמת השרון, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב ומכבי ירושלים. בשנותיי ככתב סיקרתי את פעילותו בתקופות בהן שיחק עבור שתי התל אביביות, עונות בהן זכה בשתי אליפויות וגביע המדינה עם מכבי תל אביב, ופעם אחת בגביע המדינה עם הפועל תל אביב. הוא אף פעם לא היה המרואיין הראשי, כמו שלא היה השחקן המרכזי, אבל תמיד היה שם כחתיכה חשובה בפאזל. בסך הכל היה חלק בלתי נפרד מליגת העל בשנים 1985 עד 1996 והשתתף ב-247 משחקי עונות סדירה ופלייאוף.

אסוציאטיבית ואוטומטית, שמו הולך מבחינתי עם סיפור הקולג' שלו. הוא שיחק יחד עם לבאן מרסר ודומיניק מרסר בחמישייה של ג'ורג'יה וכולם הגיעו יחד לפיינל פור של המכללות ב-1983, אחרי שבסוויט 16 הפתיעו את סט ג'ונס עם 27 נקודות של פייר – שיא קריירה. טרי סיים את חלק הקולג' עם 12.1 נקודות ו-7.5 ריבאונדים בממוצע. בנוסף, היה הסיפור ההוא על ניתוח הכליה שעבר בעודו שחקן פעיל בארץ.

ב-2013 הוצג בהיכל התהילה של הספורט המקומי במייקון, ג'ורג'יה. בתחילת 2020, כאמור, נפרד מכולם בפעם האחרונה בהחלט.