קצת-הרבה אחורה, ברשותכם: 20 שניות לסיום גמר גביע אירופה לאלופות 1993, טוני קוקוץ' בן ה-24, אחרי שלוש אליפויות אירופה ולפני שלוש טבעות ב-NBA, מכדרר במדי בנטון טרוויזו מול חברו לשעבר בנבחרת יוגוסלביה, יורי זדובץ'. מרקו מיאן מנסה לחסום לו, אבל ההגנה הקשוחה של לימוז' עובדת יפה, מצופפת ולא ממש מאפשרת לו לייצר יתרון כלשהו לפנומן הקרואטי.

פורטה עושה חילוף ונשאר עם קוקוץ', שגבוה ממנו ב-16 סנטימטרים בערך. האיטלקים מפגרים בשתי נקודות וקוקוץ' מחפש שלשת ניצחון, אבל פורטה צמוד-צמוד אליו ומצליח לגנוב לו את הכדור מהיד. למטה, עוד לפני שהיריב מספיק להרים את הכדור ולהיכנס לתנועת הזריקה, בדיוק כמו שמלמדים יסודות הגנה נכונים. הוא בורח קדימה וסוחט עוד כמה שניות, בסוף הכדור מגיע לזדובץ' שבשתי קליעות עונשין סוגר עניין. 55:59 על הלוח, 0:00 על השעון, גביע אירופה היסטורי ללימוז' ולצרפת כולה. אחד הגמרים הכי מכוערים בהיסטוריה – כדורסל שלילי במסווה טקטי, כתבו בזמנו – מוכרע בחטיפה ובכמה שריקות גבוליות.

פורטה, בסך הכל בן 23, קונה תהילת עולם והופך לגיבור בלימוז'. הוא שיחק בה בסך הכל שבע עונות בשתי קדנציות, זכה בשלוש אליפויות והגיע לפיינל פור נוסף, בו אגב כבר היה שחקן דומיננטי בהרבה, אבל הסריח את המגרש ביחד עם כל חבריו בהפסד לריאל מדריד בחצי הגמר: 1 מ-9 מהשדה לו, 49 נקודות לקבוצה כולה. פרט ללימוז', הוא שיחק בקאן, גראבלין, ראסינג פאריס ושטרסבורג וגם בהיראקליס, אבלינו וסקפאטי, בה סיים את הקריירה באמצע העשור הרביעי לחייו. הוא רשם 73 הופעות בנבחרת צרפת.

פורטה חקוק היטב בזיכרונות הנשיאותיים. משחק חוץ של מכבי תל אביב בלימוז' בתחילת 1990 היה חלק מהטיסה הראשונה של הנשיא הצעיר ושחור השיער. אולם בובלאן המפחיד היה מלא לחלוטין והרטיט לבבות. הכל נראה גדול, מרשים, מיוחד, עבור בחור צעיר. פרדריק פורטה, ג'ים בילבה, דאקורי, אוסטרובסקי, ווילי רדן, מייקל ברוקס, דון קולינס, ואלרי דמורי, המאמן מישל גומז. השמות נפלטים מעצמם על המקלדת. וכמובן, הקוף הישן מפורצלן מחנות המזכרות בעיר, שהיה הראשון בין רכישות מיותרות, אבל סנטימנטליות, שבוצעו לאורך השנים במסעות השונים לאירופה.

הסיפור של פורטה עם לימוז' לא נגמר בעזיבה ב-1997. מיד לאחר הפרישה, הוא הפך לנשיא המועדון, שהידרדר אז עד לליגה השלישית והיה בקשיים כלכליים גדולים. הוא היה האחראי העיקרי על ניקוי האורוות בלימוז', החזיר למערכת שחקני עבר גדולים כמו סטפן אוסטרובסקי וג'ים בילבה ואף שימש כמאמן הקבוצה במשך שתי עונות בליגת המשנה.

הטיפוס לצמרת לא היה פשוט, הקבוצה הצליחה אמנם לחזור ב-2010 לליגה הבכירה אחרי כמה ניסיונות כושלים, אך מיד ירדה חזרה. ב-2012 היא שוב עלתה לליגה הראשונה ואחרי עונה אחת בתחתית, זכתה בשתי אליפויות רצופות (הישג נדיר מאוד בליגה הצרפתית בשנים האחרונות) ושבה ליורוליג אחרי למעלה מעשור וחצי.

שעות ספורות לפני ש-2017 התחלפה ל-2018, הוא הלך לעולמו מהתקף לב. ב-20 מתוך 47 שנותיו היה חלק חשוב בלימוז': כשחקן, מאמן ונשיא. הקבוצה ידעה לכבד אותו כראוי ובפברואר 2020, במשחק הבית הראשון אחרי מה שהיה אמור להיות יום הולדתו ה-50, נתלתה גופיה מס' 4 על תקרת אולם "בובלאן", לצד הגופיות של אד מרפי (#8) ורישאר דאקורי (#7).

לסיום, זה הזמן לקליק קטן: תקדישו לו עוד שתי דקות וחצי, ברשותכם.