כל הקריירה של דאשון באטלר התנהלה תחת השאלה הגדולה: ."What if" כעת’ לאחר שהוא תלה את הנעליים בגיל 32 (באמת תולים? איפה? ולמה, בעצם?), נשאר רק לשאול: האם באטלר אמור לחגוג את הקריירה שהייתה לו למרות הפציעה הקשה שעבר, או שמא לקונן מרה על זו שהייתה יכולה להיות אלמלא נפצע?

חלק גדול מהפציעות קורות הרחק מהעין, לעיתים באימונים, אבל גם אם הן מתרחשות בזמן משחקים, לא תמיד אנחנו מבינים שזהו זה, האיש שלפנינו יישאר כעת זמן רב מחוץ למגרשים. אצל באטלר זה היה ברור מן הרגע הראשון, ולא רק לו אלא גם למיליונים שצפו באירוע בטלוויזיה ברחבי העולם. הפורוורד, שהוביל את אוניברסיטת ווסט וירג'יניה לפיינל פור בטורניר הרואי מבחינה אישית, חדר תשע דקות לסיום חצי הגמר מול דיוק לטבעת ונתקל בסנטר היריבה, בריאן זובק.

הוא התפתל מכאבים על הפרקט במשך 2-3 דקות שנראו כמו נצח והפכו לרגע טלוויזיוני בלתי נשכח וקורע לב. מאמנו בוב האגינס רכן מעליו, חיבק אותו כי זה פחות או יותר כל שניתן היה לעשות עבורו באותו רגע וכל חבריו לקבוצה עמדו לצידו עם פרצופים המומים. השדרנים דיברו כמעט בלחש, בטון שמיד מזכיר לאוזן הישראלית אירועים שהיא מעדיפה לשכוח ששמעה, וכל הנוכחים באולם עצרו את נשימתם עד שהוא נסחב החוצה, נתמך בחבריו וזוכה לזמן תשואות מרבבות הצופים.

זה היה אקורד סיום צורם לעונה מדהימה של באטלר ושל ווסט וירג'יניה כולה. הוא רשם ממוצעים של 17 נקודות, שישה ריבאונדים ושלושה אסיסטים והיה השחקן המוביל של הקבוצה. הוא הגיע לשיאו בדיוק בזמן הנכון עם מקבץ משוגע של לא פחות משישה סלי ניצחון בדרך לזכייה בטורניר הביג איסט (לראשונה בהיסטוריה של האוניברסיטה) ולהופעה בפיינל פור ראשון מאז 1959, אז שיחק בשורותיה אחד, ג'רי ווסט.

ההתאוששות הייתה ארוכה וקשה. הוא אמנם נבחר במקום ה-42 בדראפט 2010 על ידי מיאמי היט, אבל שוחרר לאחר מחנה האימונים. בהמשך חתם גם בסן אנטוניו וגם בה לא שיחק. הוא חזר לפרקט סוף סוף בנובמבר 2011 – יותר משנה וחצי אחרי הפציעה – במדי VEF ריגה, אותה עזב אחרי הופעה אחת וללא נקודה. את הקאמבק הוא עשה מעשית באוסטין מליגת הפיתוח ובקיץ 2013 יצא לאירופה.

ההתחלה הייתה צנועה, באאלסטר הבלגית. הוא נראה בה מצוין, נבחר לחמישיית העונה ואחרי עונה סבירה בשאלון-ריימס מצרפת, מצא בית באולם הגרמנית. בשלוש שנותיו בקבוצה היא הגיעה לגמר הפלייאוף, הופיעה ביורוקאפ באופן קבוע והתבססה כקבוצת צמרת בבונדסליגה.

למזלנו הרב את שתי עונותיו האחרונות בקריירה הוא עשה כאן: אחת בהפועל ירושלים והשנייה בהפועל באר שבע. עם הראשונה אפילו זכה בגביע המדינה, התואר הכי משמעותי בקריירה המקצוענית שלו. כבר לא היה אתלט כמובן, אבל בעזרת יד טובה מבחוץ, יכולת מסירה מצוינת וגלונים של חוכמת משחק היה שחקן משמעותי בשתי הקבוצות.

הפציעות הקשו עליו ובקיץ 2020, מיד לאחר שנבחר להיכל התהילה של ווסט וירג'יניה, הודיע על פרישה. אין ספק שאלמלא אותה פציעה קשה היה נבחר בסיבוב הראשון של הדראפט ומן הסתם גם מקבל שם צ'אנס. האם היה מצליח או לא? זו כבר שאלה אחרת, שתלויה בהרבה גורמים. הקריירה כולה הייתה נראית אחרת וגם חשבון הבנק. אבל בשביל מי שהלך מי-יודע-כמה חודשים על קביים, באטלר בטח שמח שבכלל ניתנה לו ההזדמנות לחזור למשחק שהוא אוהב ועל הדרך לראות עולם. החיוכים שלו על הפרקט ומחוצה לו הם החותמת מבחינתי שידע לראות את חצי הכוס המלאה. ועכשיו, לא פחות חשוב, הוא חבר של כבוד ב'בית הלוחם' של כדורסלע-האתר.