אין תפקיד שאורי שלף לא עבר בהפועל ת"א בגלגוליה השונים: שחקן בקבוצה המקורית-מיתולוגית באוסישקין, שחקן ומאמן בקבוצת הבת הפועל "אריה" ת"א וכמובן שחקן, מאמן, מנהל, מנהל מקצועי, מייסד וכל מה שרק תוכלו לחשוב עליו בקבוצה הנוכחית, שקמה כהפועל אוסישקין ולאחר מספר שנים חזרה להיקרא הפועל ת"א. יתר מכל, הוא היה אוהד שרוף של הקבוצה.

אורי נולד וגדל בבית של כדורסל: אביו עמי כיכב בהפועל ת"א, הפועל גבעת ברנר ונבחרת ישראל, לאחר מכן היה מאמן ושימש במספר תפקידים ניהוליים ומקצועיים במרכז הפועל ואיגוד הכדורסל, אחיו גור עשה קריירה מרשימה על הפרקט שבשיאה היה קפטן מכבי ת"א ונבחרת ישראל ואחותו אלה נשואה לאורן אהרוני. גם הדור הבא של משפחת שלף כבר על הפרקט: עמית, בנם שלה אלה ואורן, כיכב בנבחרות הצעירות, נכלל בסגל הבוגרים של מכבי ת"א ונכון לכתיבת האייטמון ישחק באליצור נתניה מהליגה הלאומית.

אורי עצמו גדל בנוער של הפועל ת"א ובעונתו הראשונה בבוגרים, 92/93, היה שותף לזכייתה האחרונה נכון להיום בתואר: גביע המדינה. בנוסף, היה בסגל בעונה בה ירדו אדומי-העור לראשונה לליגה השנייה. הוא שיחק גם בקבוצת הבת כאמור, ובגבעת שמואל וא.ס רמה"ש, בה שימש גם כמנכ"ל הקבוצה לאחר פרישתו הרשמית וכן כמאמן במחלקת הנוער.

שלף המשיך לשחק בליגות הנמוכות – בין היתר לצד המקורב גיל סלע (בעל הלינק "גיל והתרגיל" שנגנז ברבות הימים) בעל"ה אור יהודה בליגה ב' – עד שבקיץ 2007, לאחר שהפועל ת"א הידרדרה עד לליגה הארצית, הוא נמנה על מקימי הפועל אוסישקין, קבוצת האוהדים שהחלה את דרכה בליגה ב'. בשנים הראשונות שימש כמאמן-שחקן, לאחר מכן כמאמן בלבד והוביל אותה לשתי עליות ושתי זכיות בגביע האיגוד תוך שנתיים.

לאחר שפינה את כס המאמן, אורי עבר לשמש כמנהל הכל-יכול של האדומים, שתוך שלוש שנים נוספות חזרו לליגת העל. הוא ראה את המועדון הצעיר מסמן וי על כל בנק המטרות שהוגדר, כולל ניצחונות בדרבים על מכבי ת"א, אותה ניהל בזמנו אחיו גור. הוא גם הספיק לראות את הפועל ת"א נכנסת לבית החדש שלה בדרייב אין.

במרץ 2015 נדם ליבו והוא בן 43 בלבד. הוא הותיר אחריו אישה, שני ילדים וקהילת אוהדים שלמה שנותרה המומה ממותו הפתאומי בטרם עת. הקבוצה ידעה לכבד אותו בטקס מרגש באולמה הביתי, שאחד מיציעיו אף נקרא על שמו. בנוסף, חברו גלעד שמחוני כתב ספר לזכרו בשם "חושב עליו כש...".

שלף מעולם לא היה כוכב על הפרקט כשחקן הפועל ת"א, אבל בעיני רבים סימל יותר מכל אדם אחר את מועדון האוהדים החדש. היה לו חזון ברור, הוא נלחם איפה שצריך, ידע גם לשחרר פה ושם למרות הלחץ הסביבתי הגדול ודאג שהמועדון יעמיד קבוצות תחרותיות ואטרקטיביות ויהיה מעורב בפרויקטים חברתיים ברחבי העיר ומחוצה לה. הוא היה איש חריף וציני, עם פרופורציות נכונות והסתכלות חכמה על העולם, שלא פעם ידע לפתור סוגיה רצינית כביכול באיזו אמירה מבודחת ששברה את הקיר. עם חיוך, כמובן.

חסרים אנשים כמותו בכדורסל הישראלי.