ובעת ההיא, מסתבר, הימים היו בכלל שייכים לכדורגל: העם היושב בציון, מתחוור לי כעת מדפדוף ממכר בעיתוני התקופה, התכונן במרץ לצמד המפגשים מול נבחרת קולומביה במאבק על הכרטיס האחרון למונדיאל 1990: כל ציוץ של אפרים דווידי זכה לאזכור, כל שמועה עלומה קיבלה כותרת. אך מכיוון שעופר מזרחי המסחרר סופסל על ידי צמד המאמנים ש.ג. (יצחק שניאור ויעקב גרונדמן זכרונם לברכה), איבדתי עניין עוד בשלבים המוקדמים, מול נבחרת אוסטרליה בהדרכת פרנק ארוק (עוד ז"ל טרי).
בכל אופן, לא התכנסנו לשם הנצחת הכישלון ההוא, אלא כדי להעלות על נס את זיכרו של מרכוס גייטר האגדי והמופתי והחייכני שבקיץ 2020 נקטף והלך מעימנו. חתיכת אבדה.
דבר הבשורה, כואב ומעציב, כמוהו כראי להבנת העידן בו אנו חיים. באין מסגרת וללא זומים, ייפול אדם אל מלכודות הזיכרון שיעשו ממנו קציצות. צולל האדם למרשתת ודרישתו ממנה אחת היא: ריגוש. והנה הוא שב והוזה על ימי כיתה ז' והנה מהרהר בימים בהם התהלך עם גשר בשיניים, פקד את הקבצה ב' במתמטיקה וציפה ליום בו יעבור את המטר וארבעים. "בוא ונבדוק מה שלום מרכוס גייטר", מורה לו הקול הפנימי. הרי אך לפני זמן מה בדקת ונדמה היה כי הוא חש בטוב ועושה חייל בעסקים. ולא עוד. בקיץ האחרון, מדווחת ויקיפדיה בקרירות ובנחרצות, גדול קלעי הקרייה, החתול המקורי שזרח בליגה המוקומית בעונת 1989/90, עבר לשחק במגרש האינסופי שבשמיים.
והנה עולים ונשמעים הקולות: מי זה מרקוס גייטר? אוהו.
אתם, אנשי השפלה ומישור החוף, אולי לא תבחינו בכך, אבל אנו ביקום המקביל, מי שהוריהם קבעו את מושבם צפונית לצ'ק פוסט, מעבר להרי החושך, מבעד למסך העשן הירקרק של בתי הזיקוק, לא נשכח לעולם. את הניצחון (92:90) על הפועל תל אביב במחזור השני, את דווייט ג'ונס המשופם, את טרי פייר החביב, את אבנר שם טוב שהגיע מהפועל חיפה ומעל כולם, את מרכוס גייטר, האתלט הבלתי עציר, הקלע המרגש מכולם, מלך הסלים באנגליה ובפורטוגל שבקיץ תמים אחד, החליט לבחור דווקא בעיירה שכוחת האל שלנו ולשחק עבור מכבי קרית מוצקין בליגה הלאומית.
שנה אחת הילך בנינו, חלק דירה עם דווייט ג'ונס ברחוב יוספטל ונהג לרכוש (בהקפה) במכולת של בלה ברחוב החשמונאים. קשה להמעיט בעוצמתה של האטרקציה. בעת ההיא, שחומי העור היחידים שהכרנו ניבטו אלינו מדי יום חמישי במשחקי גביע אירופה של מכבי תל אביב. והנה, יש לנו גם משלנו. בקרית מוצקין מתהלך נפיל אפרו אמריקאי, מחייך לעוברים ושבים ומחלק כרטיסים למשחקים בהיכל גושן בכל ביקור בבתי הספר.
ובסוף, כמו תמיד, הכל התנקז למשחק אחד. א.ס. רמת השרון (עם נוריס קולמן, וארי רוזנברג במדים מזעזעים בצבע כתום וירוק) הגיעה לקרייה למפגש מכריע על ההישרדות בליגה הראשונה. עוד יסופר על המשחק ההוא והפסקת החשמל האכזרית שבסיומה ירדנו לליגה הארצית. גייטר, כרגיל, כיכב, אבל את הזריקה המכריעה - החמיץ.
יום למחרת, בקיוסק ברחוב החשמונאים, בלה כבר דרשה מגייטר מזומן.
זכרונך לברכה, יא מרכוס. לא נשכח אותך.
(איתי גודר)
