"האסוסייאטס" ובילי מקנזי מחזירים אותי אל ההיכרות הקרובה עם גיל-עד פרידהבר בבית הספר בן גוריון בפתח תקוה, עיר האורות של המזרח התיכון, בראשית שנות השמונים. פרידהבר היה ידען גדול במה קורה ומי שר מה בעיקר בתחומי המוזיקה האלקטרונית שרצה חזק. ניו רומאנס, פוסט פאנק, ניו ווייב, וואטבר. עיקר השיחות בהפסקות התנהלו סביב Softcell, Ultravox, Visage ודפש מוד, אייס האוס, פרופגנדה, טוק טוק ועוד אם לחזור לאותיות משלנו כדי שיהיה יותר נוח. באיזשהו שלב גם ה"האסוסייאטס" עלו בשיחה בעקבות השיר שפרידהבר אהב – Club country. אחטא לאמת אם אגיד שנדלקתי עליהם כמותו אבל הבנתי על מה הוא אדבר: היו שם כל הרכיבים הנכונים, וגם קצת מלנכוליה אופנתית, דאנס, בגדים מוזרים, תספורות שלא מהעולם הזה. זו היתה התקופה. לימים חידש ההרכב הזה, בראשות מקנזי, את Heart of glass של בלונדי. נשמע קצת מוזר, אחר, והקול של מקנזי לוקח את השיר הזה למחוזות אחרים לגמרי. אישית, נדמה לי, שהקטע האהוב עלי ביותר שלהם (ולא שאני מכיר יותר מדי שירים אם להודות) הוא breakfast. יום אחד, אם נחיה, אשתמש באינטרו של השיר הזה כפתיח לאיזה פודקאסט או מה. ועכשיו אני גם מגלה שיש לי שלושה תקליטים שלהם בלשכה הנשיאותית, שנראים חדשים לגמרי גם ממרחק השנים. סימן שלא ניגנתי אותם מספיק או בכלל.