שזפתי בו עיניי לראשונה באולימפיאדת טוקיו במדי נבחרת צרפת ובמשחקי היורוליג של ריאל מדריד העונה (2021/22), ועוד לפני סל הניצחון מול מכבי ת"א, התחבב עליי מאוד החבוב. גדול וחזק, קורא היטב את המשחק, זז יפה מאוד ביחס לציפיות הראשוניות וכיאה לכדורסל המודרני, יודע לעשות קצת מהכל: מוריד ריבאונדים, מוסר, יודע להתגלגל פנימה והחוצה בפיקנ'רול, קולע מבחוץ ובטח ובטח שלא נרתע ממגע.

חיפוש קצר העלה שבבוסטון קראו לו "הדוב המרקד", שזה לא רע בכלל וגם די קולע, בטח בעידן העצוב שבו אין כמעט בעלי כינוי ראויים בכדורסל שלנו, ועד שיש לנו איזה "ויקינג" לרפואה, הוא פורש באמצע העונה, ככה סתם, ועוזב לגור בביתו בספרד.

אז מי אתה יאבוסלי ואיפה התחבאת לנו עד כה? נולד בצרפת להורים שהגיעו מקונגו, החל את דרכו באיגרוף ובגיל מאוחר יחסית התחיל לשחק את הענף הנכון בצורה מסודרת. עבר גם ברואן וגם ברואן, שזה אולי נשמע לכם אותו דבר בדיוק, אבל אחת נכתבת Roanne והשנייה Rouen שעבור הצרפתים מדובר בוודאי בהבדל עצום.

נבחר באמצע הסיבוב הראשון בדראפט 2016 על ידי בוסטון סלטיקס, בחירה די מפתיעה, לפני לא מעט שחקנים שהצליחו יותר ממנו. נדד לסין, משם לליגת הפיתוח ולבסוף שיחק פה ושם במדי הסלטיקס, אבל לפחות על פי המספרים נראה שהיה מעין ציון קובה מודרני. לא מכירים? הקהל פה מזדקן. אז היה כמו טאקו פול, בסדר? כלומר, סוג של חביב אוהדים שהקהל דורש שישחק פה ושם בגארבג' טיים ונהנה מכל פעולה מוצלחת שלו, אבל בטח לא שחקן רוטציה שאפשר לבנות עליו.

אחרי הסיבוב בארה"ב שוב חזר לסין, ורק חודש לפני שהתוודענו לקורונה חזר לאירופה וחתם בווילרבאן. בקושי הספיק להתרגל מחדש לשחק בשפת האם שלו והופ, העולם עצר. בעונה השנייה שלו כבר הראה לנו ולכל השאר מה הוא שווה, היה חלק מקבוצה מהנה לפרקים של טי.ג'יי פארקר, שמדי פעם הפתיעה ביורוליג והחזירה את הדאבל הצרפתי אחרי כך וכך שנים. כמה? תלכו לבדוק, ממילא תכננתם לגגל "ציון קובה" בסוף האייטמון, לא?

המספרים בווילרבאן אולי לא בהכרח מרמזים על כך, אבל הוא עשה עונה מרשימה ויפה. כזו שגרמה לקבוצות צמרת באירופה להתעניין בו. גם מכבי ת"א גיששה, על פי מקורות זרים ומקומיים, אבל כשריאל מדריד נכנסה לתמונה, הסכומים מן הסתם כבר היו גבוהים מדי עבורה. כך או אחרת, אחרת או כך, הוא הצטרף למיני מושבה צרפתית של הספרדים והתאקלם מהר, אולי גם בגלל הפציעות והחיסורים הרבים של שחקני הפנים של פאבלו לאסו.

האמת היא שכבר בטוקיו ראינו שמדובר בשחקן מיוחד. מעין גירסה רזה – לא בהכרח במשקל, תלוי בתקופה – של בוריס דיאו. שחקן אינטליגנטי מאוד, נלחם על כל כדור ויעשה הכל בשביל הקבוצה שלו. העמדה הנוכחית שלו היא 4, אבל בלי הרבה מאמץ יכול גם לזלוג אחת קדימה או אחת אחורה בעת הצורך, בזכות הפיזיות והאגרסיביות שלו וכאמור גם יכולת המסירה, המוביליות והקליעה מבחוץ.

נגד מכבי ת"א זה כאמור עבד מצוין, עת ראה מולו את אנטה ז'יז'יץ' – שנבחר אגב מעט אחריו בדראפט – ובלי להסס, חלף על פניו בדרך לסל ניצחון, כשבזכות הצעד הראשון העדיף שלו הוא הותיר את הקרואטי מאחור בלי צורך בהטעיה אפילו. אבל את זה כולם זוכרים, לי הוא תפס את העין כבר בסל הראשון של המשחק: ז'יז'יץ' היה בקו שלו בתוך הצבע הספרדי כשהכדור עבר לידיים של ריאל, אלא שהוא נתן ספרינט בעוד הסנטר בצהוב קצת חלם בדרך להגנה וזה נגמר בדאנק קל.

לא רק ז'יז'יץ' ושאר גבוהי מכבי ת"א סבלו ממנו, גם רוב הקווים הקדמיים באירופה. נכון שהחיים קלים יותר כשיש לידך את וולטר טבארס, אחרון הדינוזאורים (?) וכנראה הסנטר הכי דומיננטי כיום ביורוליג, אבל התנועתיות והחוכמה וקריאת המצבים של יאבוסלי הופכים אותו לשחקן יעיל ומעניין מאוד. האם זה יתפוס לאורך זמן בריאל מדריד באותה יעילות גם אחרי שטריי תומפקינס ואנתוני רנדולף – ושאר הילדים שצצים ממחלקת הנוער המפוארת של המועדון – יחזרו לעצמם? אם נחיה גם נראה. מה שבטוח, שווה לעקוב במיוחד לנוכח הידיעה מאתמול לפיה ריאל והסוסון חתמו על הארכת חוזה עד ל-2025.

ברוך הבא לביצה, סוסון יאור צפרדעי שכמוך.