טרי הול נשמע מוכר. אחרי הכל, שיחקו כאן לאורך השנים לא מעט טרי ולא מעט הול. אבל אם נתמקד לרגע ונתחדד, באמת שאי-אפשר לפספס: טרי הול הוא הסולן של Fun boy three ועוד קודם לכן של ה-Specials. זה עם הקול המיוחד והתספורות המשונות, כן, אם כי לא משונות בהכרח ביחס לרוח התקופה.

זה בא משום מקום ותוך כדי שיטוט ברחבי הרשת הבלתי נגמרים. פתאום קפצה ידיעה על מותו של טרי הול והוא בן 63. השם הלא-ייחודי לא הפעיל שום פעמונים ולא צלצל מיידית, אבל התמונה הנילווה לא השאירה מקום להיסוס: וואו, זה הוא.

וכנהוג במקרים כאלה לאורך השנים ביצעתי מספר פעולות: הראשונה, לרשום בצד שצריך לכרות לו חלקת קבר ב'לזכרם' – בית הקברות הגדול של כדורסלע בו ריכזנו את טובי אנשי הכדורסל והמוזיקאים שהכרתי וראיתי לאורך השנים. השנייה, להחליט שהפעם אני לא ממסמס את זה ובאמת כותב, פשוט כותב, בלי לדחות יותר מדי. ועובדה, הנני כאן וזה קורה. השלישית, לפקוד את יוטיוב הנפלא, לחפש ולהיזכר.

אז קודם כל ולפני הכל, אהבתי אותם, אותו. Ghost Town של הספשלז הוא אחד השירים שאהבתי במיוחד בתקופה ההיא (1980) ויש בו משהו מיוחד ושונה מכל מה ששמעתי עד לאותה תקופה. הוא נשאר רלוונטי וייחודי בעיניי עד היום. הייתי כותב עליו שהוא מעורר בי צמרמורת, אבל לא מהסוג שרוחות רפאים גורמות לך. יותר מסוג עור ברווז שמוביל לזיכרונות של נערות מוקדמת. ברשותכם, הולך לשמוע אותו איזה פעמיים-שלוש-ארבע כרגע ברקע.

זה השיר שבו התוודעתי בפעם הראשונה למונח סקא, שעד היום אני לא באמת יודע להסביר אותו, אבל יודע לזהות כשהוא מתנגן באוויר. ובקיצור, בסוג של ניסיון להגדיר, מדובר בסגנון שייחד את ג'מייקה והקאריביים בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה והיה מין שעטנז של רית'ם אנד בלוז וג'אז אמריקאי עם גוונים מהאיים ועוד כהנה וכשמה. בהמשך נולד בעזרתו ובהשפעתו גם הרגאיי הידוע יותר. השילוב של הסקא עם הפאנק והגיטרות הבריטיות יחד עם הקולות וההשפעות מהאיים יצרו הרמוניה מדהימה ויוצאת דופן אז. תבדקו את Ghost Town וזה יובן מאליו, אתם תראו. וכמובן, שהמייצגת המפורסמת והמצליחה מכולן של הסגנון הזה היא מאדנס.

לא ממש הכרתי את הספשלז, שקמו ב-1977, פרט לשיר הזה ועוד אחד (A message to you, Rudy). בכל זאת, בסך הכל, ילד. אבל כשהול החליט לעזוב את הלהקה, יחד עם שני יוצאי הספשלז, לינוול גולדינג ונוויל סטייפל, ולהקים את Fun Boy Three ב-1981, טרי פשוט השתלט על המשחק. הלהיטים הגיעו בזה אחר זה ובתוך שתי שנות קיומה של הלהקה הכרתי ואהבתי לא מעט שירים שלהם. בגדול, השפעת הסקא פחתה במוסיקה של הלהקה הזו והדגש היה על ביצועים קוליים מגוונים וכלי הקשה. בין לבין הול והלהקה דחפו אל החזית את בננהרמה, שלישיית הבנות, ושילבה אותה בשיר הקליט במיוחד It ain't what you do it's the way that you do it.

מה עוד היה שם? כמובן, Our lips are sealed המקפיץ שהול כתב יחד עם אחת מחברות ה-Go Go's, ג'יין ווידלין, תחת מבול דיווחים על רומן בין השניים. לאורך השנים התחבטתי (לא באמת, אבל יצא לי פה ושם לשאול את עצמי איזו גרסה אני אוהב יותר: זו של פאן בוי 3 או של הבנות בהובלתה של בלינדה קרלייל האנרגטית, משל היתה בונזי קולסון הנוגע בכל כדור. בהובלת הול והבנים השיר נשמע סתווי יותר, אולי קצת מתוחכם ומעניין יותר. אצל הבנות זה היה שיר קיץ לגמרי שמנוגן ברמקולים שמפוזרים בקאנטרי קלאב להנאת הרוחצים. ואם חיכיתם לתשובה אז הנה היא: לא יודע.

גם Tunnel of love הצליח מאוד. אזכור תמיד את The lunatics have taken over the asylum שהזכיר את תקופת הספשלז. משם הוא הקים את Colourfield שהשיר היחיד שלהם שזכור לי הוא Thinking of you. וזהו, כאן פחות או יותר איבדתי את הול ואת המשך פעילותו בין אם בחיבורים ולהקות למיניהן ובין אם בקריירת סולו.

עד שהגיעה הידיעה בדצמבר 2022 על מותו מסרטן. פייי קיבינימט.

טרי הול היה יוצר גדול עם קול מיוחד. הוא פתח את הפה ושחרר משפט ומיד ידעת שבו מדובר. המלים היו מעניינות ברוב המקרים. היה כיף. תודה על הכל.