התעוררות מסוימת נרשמה בשבועות האחרונים בגזרת חיל התותחנים של כדורסלע-האתר. שמות מהעבר הרחוק יותר ופחות שוב עולים אל פני השטח, ושטים להם על גלי הנוסטלגיה בואכה ד' אמותינו הסייבר-ספייסיות. זה משמח אותי מאוד ברמה האישית, ואמור לשמח כל אחת ואחד מבני העם, יען כי כל אחד מהשמות האלה היה גדול, ממש גדול, וחלקם אף היו אבני יסוד של ממש. אותם ענקים, שעל כתפיהם ניצבו וניצבים כוכבי הדורות שבאו אחריהם.

בכל פעם שיש לי כמה דקות פנויות, אני אוהב להיכנס לחיל התותחנים, ולחלוף על פני חבריו הישראלים והזרים. בכל פעם, אני מקפיד לרענן את זכרוני בכמה פרופילים, במיוחד של שחקנים שלא עקבתי אחריהם באותה אדיקות כמו יו"ר הדירקטוריון. נחמדות לי מאוד הנסיעות הקצרות האלו במנהרת הזמן, אבל אחת לכמה זמן, הן גורמות לי לעצור לשנייה ולנזוף בעצמי. כי באותה מידה שביקור כזה מזכיר נשכחות, הוא יכול פתאום להקפיץ לתודעה שמות שעדיין לא צורפו לחיל. זו יכולה להיות נזיפה קלילה, על גבול המשועשעת, בסגנון "כן, היה גם ההוא. אולי שווה שנחשוב עליו מתישהו בעתיד", או משהו בסגנון עדות ה"שיואו, איך שכחתי אותו? איזו פדיחה", ולפעמים זה יכול להגיע למחוזות ה"ואתה קורא לעצמך נציג הדור ההוא? בושה, חרפה, כלימה ושערורייה".

כמו שקרה הפעם.

למה? כי סשה ג'ורג'ביץ'.

נכון שחיל התותחנים מאוכלס על פי כל מיני אסוציאציות וטריגרים, שאנחנו פוגשים ביום מסוים. לפעמים, מספיק אפילו רגע ספציפי אחד, זיכרון מקרי בודד, כדי להתיישב ליד המקלדת ולהפוך מישהו במחי כמה מאות מילים לבן אלמוות. אבל ישנם שמות שאי אפשר להתעלם מהם. פשוט אין מצב. עם כל הכבוד ובלי לפגוע באיש - ביל מגאריטי ופייס מאניון כן, ואלכסנדר הגדול לא? איך ייתכן ואיך יכול להיות?

כי סשה ג'ורג'ביץ' הוא באמת אחד הגדולים שידעה היבשת מעודה. חד וחלק. מהגארדים והמנהיגים הבולטים ביותר לאורך יותר משני עשורים: מראשית שנות ה-80' ועד תחילת שנות ה-2000. ובניגוד לכמה וכמה חברים אחרים בחיל, במקרה שלו - היכולת המופלאה גם הובילה לאין ספור הישגים ותארים.

נולד ב-26.8.67 בבלגרד, וכבר בגיל 16 הועלה לבוגרים של פרטיזן המקומית. פוינט גארד בגובה 1.88 מ', שהיה החבילה השלמה: קליעה נהדרת מכל הטווחים, ראיית משחק אבסולוטית, יכולת חדירה מצוינת לסל, נוכחות פיזית חזקה עד אכזרית, ובעיקר ווינר אדיר בעל קילר אינסטינקט שרואים פעם בהרבה מאוד שנים. תמיד רצה את הכדור ברגעים הכי מתוחים וקובעים כדי לקחת את האחריות על עצמו. נתת לו לראות אור יום לחצי שנייה? לא הצלחת להוציא לו את הכדור מהיד בפוזשן המכריע? אתה מוזמן להתחיל לערוך את סידורי הלוויה שלך. רוצח אמיתי על המגרש היה. לא נוכל וגם לא נרצה להכחיש זאת.

פרץ לראשונה לתודעה הכלל אירופאית בשנת 1986, כאשר היה חלק מנבחרת יוגוסלביה עד גיל 18 שזכתה באליפות אירופה על חשבון ברית המועצות השנואה. שנה מאוחר יותר, זכתה אותה נבחרת באליפות העולם עד גיל 19, לאחר ניצחון בגמר על ארה"ב. לצדו של ג'ורג'ביץ' כיכבו, בין השאר, ולאדה דיבאץ, טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה, תיאומן אליבגוביץ' וראדנקו דובראש. הפוינט גארד שניצב מולו בגמר, אגב, היה לא אחר מאשר גארי פייטון - שאיתו בנבחרת היו לארי ג'ונסון, סטייסי אוגמון, קווין פריצ'רד, ליונל סימונס ואחרים. באותו קיץ כבר נכלל בסגל הנבחרת הבוגרת, שזכתה בארד באליפות אירופה.

כשחקן, הוא מזוהה עד היום בעיקר עם פרטיזן בלגרד. גם מפני שבשורותיה פרץ, גם משום שאת מדיה לבש יותר זמן מכל קבוצה אחרת - 10 שנים - אבל בעיקר בזכות שלשת הניצחון המשוגעת על הראש של חובנטוד בדאלונה בגמר 1992, שהביאה לפרטיזן (ולמאמנה הצעיר ז'לימיר אוברדוביץ') את גביע אירופה לאלופות הראשון בתולדותיה. קצת קשה לזהות כאן, אבל מתחת לשיער השופע של מספר 4 אכן מסתתרת הקרחת שהיתה אחד מסמליו המסחריים לאורך רוב הקריירה ועד היום הזה.

בתום אותה עונה, החליט שמיצה את עצמו בבלגרד והחל במסעותיו ברחבי היבשת: מילאנו, בולוניה, ברצלונה, ריאל מדריד, פזארו ושוב מילאנו - בה סיים את הקריירה כשחקן והחל את דרכו כמאמן. במקביל לכל אלו, המשיך לככב בנבחרת יוגוסלביה, והיה שותף לעשור המוצלח ביותר שלה אי פעם, שנות ה-90': אליפות עולם (1998), שלוש אליפויות אירופה (1991, 1995, 1997 - אותה סיים כ-MVP של הטורניר) ומדליית כסף אולימפית (1996).

רשימת התארים הקבוצתיים שלו ארוכה ומרשימה: אליפות אירופה, גביע קוראץ', שתי אליפויות ושני גביעים עם פרטיזן, גביע קוראץ' עם מילאנו, שתי אליפויות ועוד גביע קוראץ' אחד עם בארסה (נחשו מי היה הקלע המוביל בגמר), אליפות עם ריאל מדריד ועוד מי יודע כמה תארים אישיים בליגות השונות. הנה הוא במלוא תפארתו כשחקן.

מיד לאחר שתלה את הנעליים והגופייה התייצב על הקווים כמאמן. התחיל באיטליה עם מילאנו וטרוויזו, המשיך עם נבחרת סרביה, ואז פנתינאיקוס, באיירן מינכן, וירטוס בולוניה, פנרבחצ'ה ונכון לרגע הקלדת שורות אלו מוביל את נבחרת סין. בין הישגיו הבולטים כמאמן: מדליות כסף עם סרביה באליפות העולם (2014), באולימפיאדת ריו (2016) ובאליפות אירופה (2017), אליפות איטליה וליגת האלופות של פיב"א עם בולוניה, אליפות טורקיה עם פנר וגם גביעים עם פאו ובאיירן.

היה צריך להצטרף לשורותינו מזמן מזמן, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. כבוד לנו לצרף לשורות חיל התותחנים את סשה ג'ורג'ביץ', אלכסנדר הגדול, ולהעניק לו בכך חיי נצח בין שאר אחיו, גיבורי התהילה והארטילריה.

כתב: שחר הרמלין