קודם כל, בילי התאים לנו מאוד. היה לו שפם וזה, כידוע, חשוב מאוד כשאתה מוקף באנשים כמו וונדל אלכסיס, נוריס קולמן או באק ג'ונסון החביבים אף הם. שנית, הוא היה מהסוג שכבר לא מגיע לפה. שחקן עם רקורד NBA מכובד דיו, אחד שגם זכה באליפות שם, שחקן עם קלאסה, עם הילה, עם רזומה. הוא נתן את הנשמה, הוא היה אתלטי לעילא והיה לו תחת גדול כזה, כמו של מרסר הפלאי. חיבבנו את התנהלותו. יותר נכון, את דרך התנועעותו (ואללה, יש מלה כזו, הוורד לא סימן אותה) על המגרש. הוא היה גארד מגושם כזה, שרק בליגה שלנו יכול לשחק כסנטר ולהתמודד עם חביות-אדם כמו ראדיסב צ'ורצ'יץ' בגרסה המוקדמת שלו.

בהיותו נוצרי אדוק, קיבלנו בכבוד רב את רצונו להתייחד עם האל הטוב על הפרקט, דקה או שתיים לפני פתיחת המשחק. היה זה אחד המראות המוזרים ברחבי הליגה, שעה שבילי ויוברט רוברטס, אותו סחף לטקס הדתי הקצר הזה, מלחשים עם האל ומבקשים שיסייע בידם להוריד את הריבאונדים, לקלוע ב-70% לפחות מקו העונשין ובסופו של יום, גם לנצח את המשחק. גם אם האל לא הקשיב וירושלים הפסידה, המשיך תומפסון בשלו. הוא פנה אליו לפני כל משחק ובדרך-כלל לא נענה ריקם (ואללה, הוורד מאשר את הביטוי הארכאי הזה), וסיים משחקים עם 20 נקודות, 9 ריבאונדים ו-3 חסימות. לא בילי דה קיד הוא, די קשיש כבר וגם כששיחק כאן אף פעם לא נראה צעיר. ובכל זאת, הערכנו אותו עד מאוד. והוא גם יוצא דופן: היחיד מבין כל חביבי הסיפרה, שהנשיא לא החליף עימו מעולם שיח וסיג. הייתכן? אני אומר לכם שכן, אז למה אתם בכל זאת שואלים? תומפסון יקר, הודה נא לאל הטוב על עוד שנה שנתן לך, וחגוג יום הולדת שמח ומאושר. מאחלים: נציגי הסיפרה בתפוצות.