"אוווו לה לה לה, לט'ס גו דנסינג. הוא לא הכי גבוה, לא הכי חזק, לא הכי יפה, לא הכי שרירי, לא לקח אליפות, לא הביא גביע אירופה, לא הכי סימפטי ולא שינה יותר מדי דברים בכדורסל הישראלי בדומה לטל ברודי. ותאמינו לי, שדווקא בשבילי, הוא טוב יותר מכל הבחורים ההם. בכל הקשור לת'רדקיל הרגשתי לפעמים, ככל שמביך להודות בזאת, כמו ילדה מבית טוב שמתאהבת בילד הכי פרוע ורע, הפרחח של השכונה. לא מקשר ביניהם דבר ואף על פי כן, נוע ינוע. הניצוצות צצים באוויר, מתלקחים יש מאין. ת'רדקיל היה השחקן הכי מחוספס ואגרסיבי שהכרתי, חזק כמו קיר, שומר קשוח במיוחד, טיפוס מנוכר וקשה, לפעמים גם כלפי סביבתו הקרובה. רצונו לשחק ולהשקיע הושפע ממצבי רוח או משהו אחר, אם אתם מבינים את הרמז. זה בטח לא הופך אותו למועמד הטבעי והראוי ביותר לתואר השחקן הזר הטוב בישראל בכל הזמנים, אבל ברגע זה אני מגלם את תפקיד הילדה המאוהבת. נא לא להפריע לי.

לכבוד הוא לי לייבא את הכינוי השריף לארץ הקודש. השנתיים האחרונות שלו היו טובות פחות משלוש הראשונות. אבל כבעל תו-חניה קבוע ביציע העיתונות של אוסישקין, בשעה שנמניתי על מסקרי הפעילות של אדומי העור, אני מעדיף לזכור את לילותיו בהפועל תל-אביב. הוא גם מסר, גם קלע, גם שמר, וידע לעשות הכל על המגרש. סלי ניצחון, אסיסטים מכריעים, שלשות קשתיות, הגנה קטלנית והכל בהליכה שחצנית על המגרש, ישבנו מעכס מעל רגליו הדקות כטווס ונוצותיו היפות פרושות מהודו ועד כוש.

שש בבוקר, שבת, 20.4.96. שמונה ימים לאחר יום הולדתו ה-36, עזב ת'רדקיל, אחד הכדורסלנים הזרים הגדולים ששיחקו כאן, את ישראל בחשאי. ועימו, מה חבל, נעלמה גם הצלקת המפורסמת שעיטרה את לחיו הימנית. סוף עגום לקריירה עשירה ומגוונת, וכתם מכוער על דש בגדו של מה שמכונה כדורסל ישראלי. הקריירה הישראלית של השריף, שכונה כך על ידי דיק ורסייס, מאמנו במכללת בראדלי, על שום יכולתו ליטול עימו את השחקן עליו שמר אל האבדון, נקטעה באופן מביש. עוד יגיעו לכאן בעתיד שחקני התקפה טובים ממנו. עוד יבואו לכאן שחקנים שישתוו, אולי, ליכולת ההגנה הנהדרת שלו. אבל לעולם לא נראה שחקן שיצעד על המגרש כמותו. עם הטוסיק המתגנדר, המתקומם, ההליכה המוגבהת, השחצנית, הראוותנית, המודעת לעצמה. הליכתו של שריף שהלך מאיתנו בוקר חשוך אחד". עד 120 ולא יום אחד פחות, שריף עצום שכמוך. שמור על עצמך