אני לא יודע אם יש דובר לנבחרת ישראל או לא, אבל שמתי לב, כבר מזמן למען האמת, שמבין כל השחקנים מי שמדבר הכי הרבה בפני התקשורת הוא עידו קוז'יקרו. אולי זה כי הוא הכי פתוח וחייכני. אולי כי יש לו חסך לעומת שחקני מכבי ת"א, שלהם אף פעם לא חסרות הזדמנויות לדבר, אם רק ירצו, והוא ספון לו שם בנהריה.

ואולי זה כי כבר שימש כ"דובר הפועל ירושלים" כששיחק בעונה של דורון שפר (תענית דיבור, זוכרים?), וויל סולומון, קלי מקארתי וטונג'י אווג'ובי, והוא כבר מיומן. אז, בימים ההם, קוז'יקרו היה הישראלי היחיד בחמישייה שמסוגל לדבר. מקארתי שתק, סולומון היה חשדן, אווג'ובי מפחיד רק מלהתקרב אליו. אז כולם הלכו לקוז'יקרו והוא דיבר.

בקיצור, גם אם יש דובר לנבחרת (אם יש דובר אחר – הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות, יש או אין), הדובר האמיתי הוא קוז'יקרו.

הלאה.

יצא עיתון חדש לא מזמן וגם אתם ודאי מקבלים אותו חינם. "ישראל היום" קוראים לו וכותבים שם קולגות ותיקים שלי, אלי סהר ואבי סגל. ברם אולם ואף על פי כן, רק היום, אחרי כמה וכמה ימים שהעיתון הזה מחולק, שמתי לב פתאום מה חסר לי בו (ואני מדבר על ספורט, רק על ספורט): אין בו את הידיעות הקטנות, הסתימות. הפילרים. מה שנהגתי לכנות פעם בימי מעריב הרחוקים 'קקה של ציפורים'.

וכאן בא הסבר:

על פניו, אני אוהב עמודים נקיים, סימטריים במידה, עם שלושה-ארבעה נושאים, לפעמים אפילו שניים. וזהו. בלי כל השטויות הקטנות האלה, כל הידיעות שמופיעות בנקודות ומחזיקות שלוש שורות וחצי. זה די מכער את העמוד.

רק עכשיו, בעזרת "ישראל היום", אני מבין כמה הן חסרות לי, בעצם. יש להם שם ארבעה עמודי ספורט ואפשר להבין שחצי מהחומרים נשארים בחוץ, כי מדור ספורט של פחות משמונה עמודים בימינו השוצפים הוא לא ממש מדור ספורט, אלא בעיקר תמצית אירועים. במלים אחרות: נקבל שם את הצפוי: קידום לקראת דנמרק, טור פרשנות, אולי ראיון עם המאמן האורח. אבל אין שם כמעט שום סיכוי לקבל את מה שאני מגדיר דיעות איציק ויסהוף.

או, הנה עוד הסבר:

ידיעות איציק ויסהוף קרויות - לא חשבתם אחרת - על שמו של הכתב הסופר-דופר ותיק, יצחק ויסהוף. אלה בדרך כלל ידיעות שלא מופיעות בשום מקום, גם לא באינטרנט, ושרק הוא יודע. מכיוון שהוא, מה לעשות, איציק ויסהוף, ומאחר שהידיעות האלה לא מעניינות בדרך כלל יותר מדי אנשים, הם נכנסות כסתימה. ברם אולם ובעיקר למרות זאת, אלה בדרך כלל הידיעות הכי מרעננות שיש לעיתון למכור בתחום הכדורסל באותו יום, קודם כל כי הן לא מופיעות בשום מקום אחר, ושנית כי הן מפתיעות כאלה, באות משומקום.

זה יכול להיות משהו בנוסח: אינה גורביץ' זכתה ב-200 אלף שקל בחיש גד, או, אולי, איזה שחקן זר של הפועל לב השרון או משהו, שנשוי לכוכבת קולנוע מאוד מפורסמת שתגיע לחיות איתו בארץ. אולי אפילו ידיעת ספורט נטו, כמו, אני יודע, קאמבק של גיל סלע לעמדת הגארד/פורוורד של הפועל קרית טבעון, נניח. דברים שאין שום סיכוי שתמצאו ב"ישראל היום". לא מאוד חשובים, אמנם, אבל כאלה שעושים את כל ההבדל.

חוץ מזה, לידתו של "ישראל היום", מעל כל דבר אחר, מעלה את הסוגיה הכי קשה והכי בעייתית: מה, לוותר על המנוי לידיעות אחרונות? ואיך נדע מה בישל לנו נאה כרפאל לבוקר זה? דילמה. בינתיים, המנוי הוא עד לינואר 2007. עוד נדון בסוגיה בכובד ראש, לא נכחיש זאת.

הלאה, עוד קצת כדורסל כי אתם צמאים לאייטמונים, שמעתי.

אם לחזור לרגע לענייני הנבחרת, הרי שמכל הסיפורים, הציטוטים, המשחקים, הקידומים וכל מה שבא סביבם, הכי מעניין אותי זה דווקא מה שלא פוצח ולא ננעצו בו שיניים (אלא אם כן מישהו עשה את זה ולא יצא לי לקרוא): הסיפור המלא של יחסי אפיק נסים ונבחרת ישראל, כולל הסיבה האמיתית לכך שהוא לא כאן.

רוצה לדעת מה קורה שם. איך פספסנו אותו, ואיך הוא פספס אותנו. קיץ בא וקיץ הולך, ואפיק לא בעסק. פשוט רוצה לדעת איך זה קרה, איך התבשל, מה עבר בדרך, מה הוא באמת חושב ובאמת חושבים עליו. בלי כל מיני כיסויים והשתקות מסביב. ככה זה – רחוק מהעין, רחוק מהלב. האיש משחק בצרפת. אם הוא היה כאן, בהפועל ירושלים או בגליל עליון, זה הרי לא יכול להתפתח למימדים כאלה.

עד היום לא יצאה שום הודעה מסודרת מטעם איגוד הכדורסל בעניינו. אחרי שהנבחרת יצאה למשחקי ההכנה בסופיה עוד היה כתוב איפשהו, שנסים צפוי או עשוי או אמור לשובה לאימונים כשהיא תחזור. כנראה שזו היתה טעות, כי לא חזר ולא כלום. ושום התאדה אל תוך הצרפת שלו. זועק לעשות פה סוג של תחקיר אמיתי, אבל אולי אפיק נסים לא מעניין אף אחד ואני חי באיזה סרט. גם זה יכול להיות. אישית, אני לא מקבל את הטיעונים, שוודאי יישמעו בעניין הזה, שלא צריך לעשות יחסי ציבור או קידום מכירות למי שבורח מהנבחרת. זה שטויות: כקורא, זה בטח אחד הנושאים הכי מעניינים ומרתקים שיש סביב הנבחרת האנמית הזו, בתנאי שאפשר להוציא משם את האמת וכל האמת.

הלאה.

סתם ככה, פסקה טובה (או שתיים) למורן רוט על ההשתלבות בסגל. מאז ומתמיד עמדת הרכז השלישי היתה די פתוחה ופרוצה לכל מי שנלחם ורוצה יותר. אני עוד זוכר את גיא קנטור ואורן אהרוני מקבלים הזדמנות קטנטנה פה ושם. ארז כץ, שבטוח היה פעם רכז שלישי, אפילו הפך לקפטן ולרכז ראשון לפרקים.

רוט עבר עונה די קלבאסה. מלה מפעם, אני יודע. הוא הגיע לגליל להתאמן אצל עודד קטש, אחד שהוא העריץ אותו כילד. התפקשש על העסק ורוט נשלח הביתה מהגליל, כדי לחתום ברמת גן ועכשיו הוא בכלל בחולון. אם הספירה שלי נכונה, וגם אל לא אז בטח לא קרה אסון, יש לו חמש קבוצות בארבע עונות. האחרות הן רמת השרון ומכבי ראשל"צ. לא כיף ולא אידיאלי. אם הוא יכול סוף-סוף ליהנות ממשהו, אבל רק לשנייה וחצי ולא יותר כי צריך להמשיך לעבוד, זה המקום בסגל הסופי שלך נבחרת ישראל למשחקים.

כי לו נאה, כי לו יאה.

בוקר צח, צהריים זכים וערב נינוח במיוחד.