עוד לא לגמרי נרגעתי מההופעה האחרונה של מאירק'ה נגד מקדוניה. היו שם רגעים, בהם הגיבור הקשוח ויותם הלפרין התחרו בשלשות מטורפות עם אילייבסקי, ג'צבסקי וסטפאנוב, שזה נראה כמו הטופ של הטופ של הכדורסל העולמי.

או השכונתי.

כי כמו שאומר הפתגם הידוע: אפשר להוציא את מאירק'ה מהשכונה, אבל אי-אפשר להוציא את השכונה ממנו.

בתוך כל הסלים המדהימים שלו, עם או בלי קרש, כן או לא מטווחים בלתי סבירים, יש גם המון שכונה. המון אינסטינקטים. המון זריקות לא מובנות, לא טבעיות. הנה הוא מכדרר שמאלה ועולה פתאום לזריקה משמונה מטרף עם שתי רגליים קדימה, פה פעור וכף יד אחת גדולה ששולחת את הכדור הזה פנימה. או לפעמים לא מביאה אותו אפילו לחישוק.

הוא האיש. הדבר היחיד שחסר לו בקריירה היפה, מלבד אליפות כמובן, זה רצף הופעות מכובד ביורוליג. היה יכול להיות יותר מנחמד לראות אותו משחק נגד כל אותם יוונים, ספרדים ואיטלקים, לא רק באליפויות אירופה אלא גם בתחרות הנחשבת ביותר באירופה. זה כבר לא יקרה, כנראה.

כך או אחרת, אחרת או כך, מאירק'ה הוא באמת יחיד מסוגו ואתם שמים לב שקצת קשה לי להשתחרר ממנו לאחרונה. מי שיש לי יותר מדי שעות טפ-הירו רצופות תוך זמן קצר, סופו שכותב קטעים משונים מהסוג הזה – למקרה שפספסתם.

הוא Unbelievable. אין כל טעם לא להכחיש זאת, וגם לא ייעשה ניסיון.

ומאחר שהוא כזה, בואו נעשה קצת רעש סביב העניין עם קטע גדול, מקפיץ ומרעיש (לא חקרתי לעומק אם גם משתנק, ממצמץ, מכחכח ומשתעל כטפירו בשיאו).

הנה EMF עם השוס שלהם מ-1991.