בעקבות הרוח החדשה שהכניסו סמארה ויניב גרין לחיינו, ישבתי יום אחד וניסיתי להבין מה מסתתר מאחורי חידת ההיגיון הזו ולא הצלחתי. אולי אתם, ילדים, תצליחו למצוא את הפתרון לשאלה: איך זה שבליגה הרוסית אין אפילו מחזור אחד נורמלי, וכל משחקיו מתפזרים לכל עבר ועל פני כמה שיותר תאריכים שונים?

תקציר לדוגמה מתוך לוח המשחקים:

שלושה משחקים ב-16 בחודש.

שני משחקים ב-17 בחודש.

משחק אחד ב-19 בחודש.

ארבעה ב-20.

אחד ב-21.

הבנתם את העיקרון.

למה לא עושים מכל הסיפור הזה מחזור אחד ביום קבוע וסוגרים עניין?

לא יודע. בטח הנפתלי גושן הרוסי יודע להסביר.

וגם לא יודע איך אוהדי כדורסל ברוסיה אמורים לעקוב אחר הליגה שלהם בצורה נורמלית, אבל זה מה יש.

הלאה.

לא, רגע, עוד לפני זה: הנה מגיעה תשובה מזיו גלעדי. חשבתי על הכיוון הזה למען האמת, אבל בואו ניתן לזיו לדבר:

הלוח ברוסיה דומה מאוד ללוח של ה-NBA וזה בגלל שהקבוצות שם נדרשות לטיסות מאוד ארוכות. ממוסקבה (שלא לומר מסנט פטרסבורג) לולדיבוסטוק זו נסיעה ארוכה נורא, ויש עוד קבוצות במזרח, נובוסיבירסק (של לי ניילון) וקראסנויארסק העולה החדשה.

אי אפשר לערוך משחקים במקומות האלה בהפרש של ימים רבים, כי זה יהפוך את הנסיעות לשם לארוכות בצורה יוצאת דופן (הרי אין טעם לחזור למוסקבה אחרי כל משחק ואם ממתינים שבוע בין משחק למשחק מקבלים נסיעה שיכולה לארוך שבועות, וזה עוד בלי לציין התחייבויות אחרות כמו היורוליג והיול"ב קאפ).

במקרה של צסק"א הם אפילו שיחקו 3 משחקים ב-4 ימים ב"טור המזרחי" כדי לחסוך בימים. זה אילוץ של מדינה שהיא הכי גדולה בעולם מבחינת שטחה, וזו תוצאה של עליית קבוצות מהמזרח לליגה העליונה.

יפה, אז עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

קצת נחרדתי למראה המאסה של פרויקט הליגה הלאומית שהכינו בספסל. היות שהבטחתי לאהוד העונה את מכבי שוהם (נוכח תפקידו של גיל והתרגיל שם), ולהשתדל לעקוב אחר הליגה הזו (ומהר מאוד עבר לי החשק בעקבות שתי התבוסות של שוהם לעפולה/גלבוע בגביע), לא ברור איך אעמוד בכמויות הטקסט.

יכול להיות שהפרויקט הזה הוא מובחר שבמובחרים, יכול להיות שלא. רוב הסיכויים, כמו שקורה לי פעם אחר פעם בשנים האחרונות, הוא שאקרא אולי עשירית מכל החומר, אולי גם זה לא. כי קצת קשה להסביר את זה, אבל לפעמים, יותר מדי זה פחות מדי.

אני מקווה למען כל עורכי וכותבי הפרויקטים למיניהם לאורך השנים, שרוב הקוראים ממש לא דומים לי בהרגלי הקריאה שלהם, אחרת רק מעטים מאוד הצליחו לעמוד במשימה וכל האנרגיות הטובות של אנשים כמו שלומי פרי האגדי הולכות לאיבוד. ולפני שאני עובר לקריאה נואשת, קבלו צילום ישן של דרור כהן שיורד ללאומית אחרי הרבה מאוד שנים בליגת חרטאבונה.

יוצא חוק לאלתר: חדל סדר פרויקטים. תנו לקרוא כתבה אחת ארוכה, עם כמה כותרות ביניים, נניח, ושלום על ישראל. למי יש כוח ובעיקר זמן פנוי וסבלנות, לקרוא 19,264 מלים על הליגה הלאומית או על היורוליג? אלפיים טובות יעשו את העבודה באותה מידה. אל תנפנפו בזה יותר מדי, כי זה עלול ליפול ולהישבר.

בהקשר של הלאומית, אמר לי איזה מכר הוזה שהפריסה של הליגה מוצאת חן בעיניו ושאיזה יופי זה שמות כמו אליצור יבנה או מכבי שוהם. ושבטח במשחקים של הקבוצות האלה חצי עיר או עיירה או יישוב נדחקים לתוך האולמות ולא משאירים אף מקום פנוי ביציעים. קניתי את רעיון הפריסה הארצית היפה, ונזכרתי שגם קאנטו או וארזה באיטליה הן בעצם מין שוהם ויבנה כאלה. לא שיבנה או שוהם זכו אי-פעם בגביע אירופה, אבל הבנתם את הכיוון.

כמה משחקים בליגה הלאומית תראה השנה?, שאלתי אותו.

"אם ישדרו אני אראה", הוא ענה.

האופציה לכת למגרש מתה מזמן.

וחוץ מזה, מה קורה – משדרים?

הלאה.

ראיתי אתמול את רוב המשחק בין הפועל ירושלים לעירוני רמת גן. ניכר מאוד הניסיון של השדרים ויו"ר מנהלת הליגה להכניס רוח תזזית בליגה לקראת פתיחתה. קופל, ממש כמו שהוא יודע, שילם כסף טוב כדי להעמיד גביע מפואר ומנקר עיניים על השולחן, כי ככה הוא יודע.

זה לא עזר למלחה להיות מלא במשחק הבכורה של הפועל ירושלים לפני אוהדיה. אולי כי הסגל לא שלם, אולי כי אוהדי ירושלים שומרים את הגרונות לגמר נגד מכבי ת"א, אולי כי אם יש שידור בטלוויזיה אפשר לשבת בבית, אולי כי תרבות הפנאי מאפשרת היום לא מעט אופציות מלבד לזרוק שלוש שעות על לצאת-לראות-לחזור. ואולי עירוני רמת גן היא לא פונקציה שתגרום לאוהדים למלא אולם.

חוץ מזה, היום אפילו בבית אי-אפשר לראות משחק כמו בן אדם. "קח אותו לגרעפס", פקדה עלי רעיית הנשיא במהלך המשחק והושיטה לעברי, כאילו כלום, את תומר סלע הסחוט פיזית לאחר מאמץ היניקה.

מזל ששלושת רבעי משחק היה גארבג' טיים.