עמוס רגשות אשמה ונקיפות מצפון על חוסר העניין הבולט שלי בליגה הלאומית, על אף פתיחתה, יצאתי להליכה בערב בפארק הלאומי ברמת גן. הפארק הביתי, הסמוך. זה שאני לא מנצל מספיק להנאתי, ובכל פעם שמגיע לשם נזכר בזה מחדש. ענק הוא הפארק, ומטופח, ומשופץ, וממש לא זכרתי אותו ככה.

ימי שלישי יהיו מעתה והלאה ימי הספורט שלי. כלומר, הליכה. אין ספורט שאני מסוגל להתחייב לו. ניסיתי, לא עבד. כולל הליכה. ובכל זאת, זה המינימום והמקסימום מבחינתי בו-זמנית.

לא שאני מנסה להכעיס מישהו, אבל כאמור וככתוב כבר באייטמונים קודמים: מבין האפשרות לוותר על ליגת העל (ראשון), ליגת הנשים + עוד זנב-נגרר-ספיח מליגת העל גברים (שני), יול"ב קאפ (שלישי), המשפחה הנשיאותית (רביעי) והיורוליג (חמישי), אני מעדיף להפוך ערב אחד לכזה שהכדורסל לא קיים בו.

מצאתי את כולם. ואף אחד מהם לא עוקב אחרי הליגה הלאומית. כולם-כולם בפארק. בנים בנות, זקנות וזקנים, שמנים ורזות, רזים ושמנות, גבוהים ונמוכים, חילונים ודתיים, פצצות ופקאצות. וגם פקאצים. וחוכמולוגים כמוני גם.

הנה שלל מחשבות שרצו לי בראש בזמן ההליכה. למה זה חשוב? זה לא, אבל זה מה יש.

איזה אוויר טוב יש בחוץ.

מסכן הזקן הזה, בקושי נושם. לאן הוא הולך?

איזה יופי עשו פה, ממש יפה.

Why do the birds go on singing?

כמה-כמה עכשיו בין באר שבע לשוהם (סתם, לא חשבתי על זה).

ומי ניצח, המיליונר של נתניה או זה של חיפה (גם על זה לא).

פייי, נראית טוב.

זה מוכר לי לאללה, זה.

אם כל כך נחמד, למה אני לא מתמיד?

מה השמנה-דובה הזו מחפשת בהליכה, הרי רזה היא לא תהיה.

מאיפה יש לה כוח ואומץ? במצבה בטח לא הייתי זז מטר.

אין לי על מה לכתוב אייטמון לכדורסלע.

בעצם יש לי, אני אעשה אייטמון על ההליכה בפארק.

אז מה עם ספר NBA, לכתוב או לא לכתוב?

יקנו או לא יקנו?

נשבר לי לשבת ולכתוב כל היום. אבל זה הכי טוב שאני יודע.

ויכול.

ורוצה.

אז מה יהיה, כל החיים שלי אני אשב מול מחשב ואפספס אוויר צח?

כן.

חוץ מסופי שבוע. לפעמים.

אחח, היתה אחלה שנת צהריים היום.

זה נותן כוח לערב. עובדה, סוף-סוף יצאתי להליכה.

A walk in the park

כן, זה יהיה הקטע הבא שלי ב'שיר אחד ליום'.

אני מתגעגע לפלאפל של ההוא בצריף הירוק בפתח תקווה.

שלומי פרי באמת מתעניין בלאומית ובנשים, או רק עושה את עצמו?

ולמה שלח לא מדבר קצת פחות בשידורים?

בוא נצלצל לשלומי שמחי, נציע לו להצטרף בפעם הבאה.

אם תהיה.

ולמה אני מדבר ברבים?

יא אולוהים, חרדי עם חמישה ילדים בפארק. כבוד.

הכי קטן שלוש, הכי גדול תשע. מתי הם מספיקים.

ואיך הם מגדלים אותם, איך?

איפה אשתו?

מעריץ אותו, אבל למה הם לא מחליפים כולם לבגדי ספורט?

מה קורה עם שחר פאר, שוב הפסידה.

הייתי מת לאיזה ג'וב סביב טניס נשים. משהו בחו"ל אפילו.

בעצם, בעיקר בחו"ל.

מביא הכדורים של שראפובה, נניח.

או של אשלי הרקלרוד.

מתי נוסעים כולנו, רעיית הנשיא, איתי, נגה ותומר?

או, בעצם, בלי תומר. שיישאר אצל הסבתא.

אפריל נשמע לי טוב. הולנד, טיול משפחות.

או ארצות הברית. נלך לאיזה משחק NBA. איתי ישתגע.

נגמר כבר שוהם? בטח הפסידו.

היא הסתכלה עלי זאת או שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא?

למה שתסתכל, על מה כבר יש להסתכל?

מה עם המלך פייסל, נחמד לי הכינוי הזה של פייזר.

בעצם, לא בטוח. לא יודע. נראה איך זה יתגלגל.

ואיזה בהמה הוא הפייסל, הא?

כבר הגעתי לרף ה-450 מלה, שזה מין רף מינימום לאייטמון?

בואו נבדוק.

כן, הגעתי.

רגע, לפני זה: כמה יצא שוהם נגד באר שבע?

אהה, הפסידו לאשדוד. נו, מה.

לאשדוד? לא באר שבע? ואללה, הייתי בטוח באר שבע.

אז עכשיו כבר אפשר להציג את השיר. סר ש. הרמלין הקשיש ודאי ישמח, יען כי מדובר בקטע מ-1979, שנה פרה-היסטורית משהו.

ניק סטרייקר באנד במה שהיה קטע ענק פעם, ועדיין חמוד לאללה לשמוע אותו גם היום.

קבלו אותו ממש כאן, אבל ממש.