| |
|
| |
| |
 |
|
| ביום של הפצצה - הצד שלכם |
| אירועי מלחה, הצד שלכם, מיילים מייצגים. מי שמעוניין לומר את דברו מוזמן לשלוח למייל הנשיאותי 'דבר אלי יפה', ונצרף גם אותו לכאן. |
| 12/11/2007 |
|
| |
שלום,
אני מקווה שתקרא את ההצעה שלי למניעת האלימות במגרשים בכלל. האמת, חיפשתי עוד מקומות לכתוב את מה שאני רוצה, אבל בסופו של דבר החלטתי לכתוב באתר שלך.
לדעתי, מה שצריך לעשות באמת, זה שאם מאבטח או שוטר תופס בנאדם מנסה להיכנס עם רימון עשן או חזיז לאיצטדיון/יציע צריך להעניש אותו בחומרה. אני מתכוון ל-4 שנים לפחות בכלא, בלי אפשרות חנינה. לצערי, ממה שאני מבין, אם המשטרה תופסת כזה אדם או שהיא רק מחרימה את החזיז, או שהוא מבלה מקסימום לילה אחד בתא מעצר.
אם חזיז או רימון כבר נכנס למגרש, ואדם או ליתר דיוק בהמה, זורק אותו, הוא צריך להיכנס לכלא באשמת ניסיון לרצח. עוד דבר שצריך לעשות: להגיד לשוטרים להסתכל אך ורק על הקהל ולהתקין מצלמות רבות במגרש גם אם זה עולה כסף.
לדעתי לא הקבוצה צריכה לסבול (אלא אם הם לא התקינו מצלמות), אלא אותו אוהד מטומטם שעשה זאת. אין סיבה שבגלל אדם אחד צריכים אלפי אוהדים של קבוצה, שחקנים וצוות מקצועי לסבול, אלא רק אותו אדם (ושותפיו לעבירה, אם יש).
לא התעכבתי על הספקולציה לגבי היציע שממנו נזרק הרימון, כי לדעתי צריך רק למצוא את אותו אדם ולכלוא אותו בניסיון לרצח.
למרות שלא הייתי במגרש, ולמרות שהלכתי מעט פעמים למגרשי כדורסל, אני עדיין משחק כדורסל, נהנה מזה ורואה משחקים בטלוויזיה. הדבר הזה שקרה אמש הבהיל אותי והרתיח אותי מאוד.
אורי
שלום,
ציפיתי בשקיקה למשחק בין חולון לירושלים. סופסוף מאז המשחק האחרון בין מכבי לירושלים בעונה הקודמת ישנו משחק שעוד לפני שריקת הפתיחה הורגשה תכונה של משחק גדול לגביו, משחק שכל הליגה חיכתה לו.
ללא ספק המשחק עד לדקה וחצי לסוף עמד בציפיות – מותח, רווי באירועים בעלי משמעות והקרבה מצד שתי הקבוצות וכל השחקנים - תענוג לצפייה. ואז משום מקום, או שלא לומר מכיוון ידוע וצפוי מראש, עולה הפרצוף המכוער של הישראלי המצוי אשר אינו מתורבת ואינו מודע להלכות בני אדם. הישראלי אשר מכיר ורואה רק את עצמו ושם "קצוץ" על סביבתו - המשך ישיר להתנהגות הישראלי המצוי על הכביש, ביום דמים שנרצחים 6 בני אדם בדרכים.
פשוט טמטום.
דמו של המאבטח הותר, וכך גם של כל הנוכחים במגרשי הספורט.
ולמה כל זה?
לדעתי את האשמה יש להטיל על כוחות השיטור (חוליגנים יש בכל מועדון ובכל ספורט בכל מדינה, גם במדינות המתורבתות ביותר). השאלה היא, כיצד המשטרה פועלת בסיכול ובמניעה: אולם הכדורסל הינו בעל מספר כניסות מוגבל - כל הנכנסים עוברים מספר בדיקות אחד-אחד. אין כל הצדקה, שהמשטרה לא תמנע מראש היתכנות של אירועים מסוג זה. פשוט רשלנות.
כולי מדוכדך ושבוז, אולם אצפה ואחכה לימים יפים יותר של כדורסל.
שמיל
שלום לך,
אני עוקב אחרי האתר הזה כבר מספר חודשים ורוצה להחמיא לכם על המקוריות הרבה שבו. זו גם הסיבה שבחרתי לשלוח את תגובתי הקצרה דווקא לכאן, כי ידוע לי שיש כאן פתחון פה רחב לגולשים מפעם לפעם והרגשתי צורך לומר משהו.
שמי אברהם, אני בן 35 ויש לי ילד בן 7. אנחנו אוהדי כדורסל של הפועל ירושלים שמגיעים פעם-פעמיים בעונה למלחה (אין לנו מנוי). איתרע המזל ואתמול היינו באולם. אני חושב שנבהלתי אפילו יותר מהילד שלי.
כמובן שאני לא מאיים על אף אחד, אבל גמרתי אומר בליבי לא ללכת יותר לכדורסל. לכדורגל בלאו הכי אני לא הולך. נישאר מול הטלוויזיה עד יעבור זעם, ואולי לא יעבור אף פעם. אישית, יצא לי כל החשק לעקוב אחר משחקים ולהטריח את עצמי ליציעים.
תודה על ההקשבה,
אברהם
שלום ערן,
לאור המקרה המבחיל, תחשיך את האתר ל-24 שעות כאות אבל. לא שזה יעזור, אבל להביע מחאה ולאפשר 24 שעות של מחשבה איך מתקדמים הלאה.
עומר
שלום,
בלישכה לסטטיסטיקה יוכלו להגיד לנו כמה אנשים נפגעו השנה בתאונות דרכים, יוכלו להגיד לנו גם כמה פיגועים היו וכמה קסאמים נפלו בנגב המערבי וכמה נפגעים היו שם. ביום שאחרי יכולים לצרף את ענף הכדורסל לרשימת הזוועות שיש לנו מהן נפגעים. מה קרה? אין לנו מספיק שיט להתמודד איתו במדינתנו הקטנה, שצריך עכשיו להכתים את הכדורסל בדם?! ממתי הופכים אוהדים למחבלים?
די לאלימות במגרשים! ספורט זה לא מלחמה, מזה יש לנו מספיק.
עמי
שלום,
אני בן 33. אני אוהד כדורסל מאז שהייתי בן שש או שבע, כשראיתי בשידורים חוזרים בערוץ הראשון (והיחיד) את המשחקים מה- NBA. כדורסל מעולם אחר. ואז התחלתי לראות עם אבא שלי את מכבי בימי חמישי בערב. אבל האהבה הגדולה פרצה בדצמבר 1987. אבא שלי לקח אותי למשחק הכדורסל הראשון שלי. הפועל ירושלים מארחת את אליצור נתניה.
הכניסה לאולם במלחה מלווה תמיד בגילוי ובחשיפה - הפרקט נחשף בהדרגה כשהוא משתרע לאורכו למטה, הרחק מעיניך. התהודה מדהימה. והקהל, גם באותם ימים, היה נלהב וקולני. אני זוכר את קארל נברסון ואת ווילי סימס שתפסו את עיניי. אני זוכר את שימי ריגר מנופף בידיו וצורח במהלך כל המשחק. אני זוכר את ריקי בראון זורק עונשין כשהוא עומד בצידו של קו העונשין. הדגש הוא הזיכרון.
ומאז שנים של ישיבה ביציעים ומול הטלוויזיה. ואני זוכר את מלחמת המפרץ, במקביל לתחילת חיי הטלוויזיה בכבלים, כשמשיקולים לאומיים שידרו משחקי NBA בערוצים הציבוריים, לרווחת הכלל.
והשיאים כאוהד של הפועל ירושלים - שלושה גביעי מדינה, כשבזכייה השנייה אני לא במגרש בגלל עבודה, ורץ לטלפון להתעדכן מאבי כל 3 דקות, באמצע ישיבה שתחרוץ את גורל החברה; גביע יול"ב אחד, עם 3,000 אוהדים נפלאים שכובשים את שרלרואה ומגייסים לשורותינו אוהדים בלגים, שבטעות רכשו כרטיסים ליציע שעליו השתלטנו; והפסדים קורעי לב, בעיקר למכבי תל-אביב, שבסיומם מסתובבים לעומת השותפים לגורל, ומבינים במבט את כל מה שעובר עלינו.
את כל זה רציתי ותכננתי להעביר לבן שלי. רציתי לאתר במו עיני את הופעת הניצוץ הזה, הזיק שלא גווע, את התאווה לחזרה על תחושת הביחד הזו, של אלפים שרים בצורה מסונכרנת שיר שגורם לך צמרמורות של הנאה, ושל אחווה.
אבל עכשיו אני חרד. איך אוכל להסביר לו כשזה יקרה שנית, וזה יקרה שנית, מה הקשר בין ספורט לבין רוע לב ואכזריות שכזו. מה הקשר בין היופי שבקליעה מדוייקת/דאנק אכזרי/חסימה בלתי מתפשרת, לבין הכיעור בהתגלמותו. יש שיאמרו שהלקח יילמד, ושהמנהלת והמשטרה ישימו לזה קץ. אבל אני פסימי יותר, או אולי ריאלי.
יש בחור שחייו, וחיי משפחתו, נגדעו לפני מספר שנים, כשהלך לחגוג אליפות עם קבוצתו האהודה. כולם הזדעזעו ונזעקו. חיוך של אמיר ראנד, המפורש על-ידי הוריו כיצירת קשר, הוא אירוע נדיר. אבל אני זוכר כבר שני אירועים מאז של התפרצות אוהדי כדורגל למגרשים. הקשר בין כדורגל לכדורסל הוא מיידי בהיבט הזה. האלימות זהה.
לפני 14 שנים פגעו ברכבו של שמעון מזרחי אחרי שמכבי תל אביב הודחה בחצי גמר הפלייאוף על-ידי גליל עליון. לפני 7 שנים דרס דני קליין ברגל בוטה את החוק בישראל ובעולם, וקבע נורמות חדישות בגסות רוח וברמאות. לפני
24 שעות איבד מאבטח, שעשה עבודתו נאמנה, את האזימוט של חייו, ובמזל גדול לא איבד אותם לחלוטין.
אין להתכחש לקשר בין האירועים. אין להתכחש לקשר שקיים בין האירוע של יום ראשון בערב אצלנו, למותו של אוהד של קבוצת הכדורגל של לאציו מספר שעות קודם לכן באיטליה. החוליגן אינו נחלת אירופה. החוליגן בינינו, ורק אנחנו נוכל לקפד את ראשו. רק האוהדים יוכלו לגרום לברברים האלה לנסות את מזלם במחוזות אחרים. הבעייה היא שהאוהדים האמיתיים של הספורט מתחילים לברוח למחוזות בטוחים יותר. בטניס עוד לא מדליקים אבוקות.
שי
ערן שלום,
למען הכדורסל,
משחק שהדיר שינה מעינינו, לקראת משחקה של קבוצתנו.
משחק שהיינו מחקים על מגרש הבלטות את תנועותיהם של אלילינו.
משחק שהיינו משחקים במגרש המשחקים עד חשכה או עד צעקותיהם הרמות של השכנים.
משחק שהיינו יושבים בבית הספר וחולמים בהקיץ על סל בשנייה האחרונה שקלענו.
משחק שריגשנו חליפות בשמחה אין קץ או דמעות.
משחק שבגללו עלינו היו צוחקים. מה? את המשחק הזה עוד משחקים, הלוא אפילו בטימבקטו אינו פופולארי? ואנו ענינו נבוכים שאהבה ראשונה לא שוכחים, שהיינו היחידים שפותחים את עיתון הספורט מהסוף להתחלה, ואלה מהכדורגל היו מקבלים בחילה.
למען הכדורסל,
ולמען אותו ילד,שמשחק כדורסל עתה ואולי הוא ג'מצ'י, ברקוביץ', גורדון, קטש הבא, והוא אינו יודע שהוא כזה, ואולי לא יזכה ליום הזה, לאחר שישב עם אביו מול המרקע וצפה בזוועה, יעשה אביו חושבים שאם רוצה אני את בני לא רק בחיים, אלא כבן תרבות, אוציא אותו מחוג הכדורסל וארשום אותו לחוג קרמיקה או שילמד להיות פסל.
למען הדורות הבאים, למעננו.
אנו אוהדי הספורט, שהכדורסל הוא פנורמת תרבותנו, נשחיז מקלדתנו, ולא נשקוט על שמרינו, ונקיא בשאט נפש את האלימות וההתלהמות של אלה שבאצטלה של אוהדים מתעטפים ומחשבים להחריב את הכדורסל, תבנית נוף ילדותנו.
נ.ב. מה עבר בראש של טאנוקה בירד, שהגיע 4 שעות לפני כן לישראל ומוצא עצמו בקו אש!?! פתרונים ליושב במרומים.
משה
אהלן,
היה משחק בכפר בלום בשבוע שעבר. משחק קטן, משחק עלוב, משחק מביש. גליל עליון, יקירתי משכבר, הקטינה לעשות והפסידה לקבוצה אוסטרית, שהדבר החיובי היחידי שיש לומר עליה הוא שמאמנה הוא הישראלי בוב גונן. האולם היה יותר מחצי ריק. הכדורסל היה זוועתי. התוצאה הייתה מקוממת. סבלתי מכל רגע.
אבל תנו לי ארבע מאות משחקים שכאלה, על פני דקה אחת של מלחה, רגע אחרי השלכת החזיז.
כי אם זו הברירה, אני מעדיף ספורט קטן פשוט ומשפחתי על פני כל הטאנוקות בירדים שבעולם.
עדיף לי ספורט של חובבנים תמימים שבאים למגרש לשחק, ליהנות וללכת הביתה. כי זה הספורט אחרי הכל, רק משחק. לא רוצים יותר מלחמות ובלאגן ואולטראס ורימוני עשן ומצבות מחוללות וגרפיטי של נאצים ומלחמות ונקמות.
פסיכים יש לנו במציאות. בספורט אנחנו רוצים לשחק בשקט, חלום קטן או שניים, והיידה הביתה, כי יש יום עבודה מחר.
אז תודה רבה, תחזירו את האוסטרים למשחק הוקרה חוזר, לעיני 30 צופים משועממים ומאוכזבים, אבל כאלה שיודעים שיחזרו הביתה עם אותו מספר אצבעות עמו הגיעו למגרש.
ואם אתם שם יודעים מי הנבלה שזרק את אותו חזיז (או זה שיזרוק את החזיז הבא – בואו לא נהיה נאיביים), עשו טובה לעצמכם ותסגירו אותו. הוא מנסה להרוג אתכם, פשוט ככה. שיהיה השעיר לעזאזל ויחטוף בצדק מאסר גם עבור כל חבריו ליחידות האמל"ח שהורסות לנו את הספורט. שיתפתם איתו פעולה ושתקתם, אתם שותפים לניסיון לרצח. אין דרך אחרת לנסח את זה.
רק בשמחות.
נ.ב – יהיו דני קליין ומיקי דורפמן הראשונים להרים קרן תרומה משותפת למען המאבטח יואב ליצשטיין, שתעזור לו בשיקום חייו והלוואי ולא יזדקק לה לעולם. רק בריאות, חבר.
רן בורוכוב |
| |
|
|
|
|
|
|
|
