לפני כמה ימים ראיתי ברחוב את פיני חוזז מרחוק. קשה היה לטעות בו. קרחתו עדיין עימו ושום טריקים של השתלת שיער לא מסתמנים בה. כתפיו רחבות יחסית והוא גבוה מרוב בני העם אשר מסביבו. שמור היטב, לא התנפח ולא השמין, חולצתו תחובה במכנסיו בחן ובאלגנטיות.
לרגע חשבתי לקרוא לו ולהסב את תשומת לבו לאסיסט שעומד להגיע מצד ימין, וכדאי שייצא מהר מחסימה לאחת מאותן קליעות יפות שלו, אבל תוך שתי שניות הוא חצה את הכביש אחרי שהקפיד להביט ימינה ושמאלה ושוב ימינה כמו שלמדנו כולנו, ונעלם אל תוך אחד מבנייני המשרדים העומדים עלינו לכלותנו.
וחשבתי לעצמי: יאאא אולוהיייים, כל שועי העולם הופכים בסופו של דבר לבני תמותה. הולך באמצע היום וברחוב מרכזי שחקן עבר ענוג כמו פיני חוזז, אחד מחמישים גיבורי היכל התהילה של הכדורסל הישראלי, ואף לא אחד מבני התמותה מברכו לשלום, או זורק איזו הערה מפרגנת. משהו כמו: "פיני, איפה הימים של הפועל, פיני?", או אולי: "תכל'ס, דווקא יותר אהבתי את התקופה שלך בהרצליה לקראת הסיום הקריירה מאשר בהפועל ת"א או בתחילת הדרך בהפועל חיפה".
וזה קצת העציב אותי.
זה היה יום מוזר כזה. אחר כך שייטתי בוולבו הכחולה והחדישה שלי ברחובות תל-אביב ובאחד הצמתים קלטתי בזווית אחת מארבע עיניי בחורה נאה כרפאל נוסעת ברכב קטן. אחד הדגמים האלה, הקטנים האלה, נו, שמיטב בחורותינו נוהגות בהם בחוצות העיר. ותוך שנייה זיהיתי: היי, זו ההיא, היפה מאוסישקין, שהיתה מגיעה לכל משחק של הפועל ת"א בימי אמסלם והשריף האגדי והמצולק, עת קירקס עפר פליישר את שומריו לתדהמת כולם ושטיינהאור הרים את האולם עם עוד שלשה.
זו היא, היפה, בקלות זיהיתי. אבל רגע, מה זה, היא כבר לא בת 24, או 25, או כמה שהיתה אז. ראיתי קמט ופתאום עוד אחד. הפנים כבר לא מתוחים. עדיין יפה, אבל פחות. עדיין כואב, אבל גם פחות. פעם חשבתי לגשת אליה לפני אחד המשחקים באוסישקין החרב. יודעי כל סיפרו לי שאין סיכוי ושחבל על הזמן, כבר לא זוכר מה הסיבה. אז ויתרתי. אני מוותר מהר בדרך כלל, משום מה. לוזר?
וזה קצת העציב אותי.
וזה המשיך להיות יום מוזר כי בשעה וחצי שהייתי בחוץ, ראיתי פתאום אחת משחקניות נבחרת הנוער נוהגת ברכב משלה. איך אני מכיר פתאום שחקניות מנבחרת הנוער? הוווו, סוד כמוס לחמור ולסוס, מה אתם יודעים.
וניסיתי להיזכר אם בגיל 17 גם אני נסעתי ברכב להנאתי, או אפילו בדרך מהבית לאימון, ולא צף שום דבר כזה. להיפך, זכרתי נסיעות באוטובוסים בלי סוף כאחרון הנתינים באשר הם. וכמה שהחיים פשוטים וקלים ונוחים יותר היום. וקינאתי בה קצת, אפילו שמדובר בקנאה שבדיעבד.
וזה קצת העציב אותי.
וממש אחר כך, בפנייה ימינה, חלפה על פני הוולבו שלי איזה הונדה-או-מה מהודרת למדי, ורכב בה אחד העסקנים הוותיקים בליגת העל, שקבוצתו קבוצת צמרת היא ויותר לא אוסיף משל היה כדורסלע כאחד ממדורי הרכילות המרכזיים בעיר. הוא עקף מימין, צפר בעצבנות, דיבר בפלאפון בלי דיבורית וחיי נפשי שכמעט ודרס הולכת רגל. הראש בעננים כנראה, חשבתי לעצמי ודי התרגזתי לראות אותו מתנהג ככה. האיש שיכור ניצחון, שיכור הצלחות. שיירגע קצת, אני מאחל לו להפסיד במשחק הבא אם זה יעזור לו לנהוג כמו בן אדם. וזה שום דבר אישי. סתם, עדיין נובע מהעצבים על ההיא מאוסישקין שהתבגרה פתאום בבת אחת בלי לקבל ממני רשות, ועל שלא העזתי יותר בזמנו.
וגם זה העציב אותי.
אבל בסך הכל, כשזרקתי מבט מסביב העצבות נעלמה. בחוץ היה רגוע ואפור כמו בקאנטו, ומשום מה לא היו פקקים בכלל, כמו בווארזה, ובדרך הביתה שמתי לב ששתלו שתילים ופרחים באחד מאיי התנועה בכביש הראשי, כמו בכניסה לטרוויזו. עוד יום של חורף קריר שמביא הרהורים נוגים ומחשבות קצת קודרות לפעמים. הגעתי הביתה.
בפנים כבר חיכה לי תומר סלע, ולא רק הוא. ובבת אחת נעשה אביב.
