יש לי בעיה עם משחקי הבית של מכבי ת"א בליגת חרטאבונה. זה לא משהו חדש, כבר שנים שזה ככה. בתקופה שבה כיסיתי את הקבוצה ככתב שטח נאלצתי, ממש נאלצתי, לשבת ולראות את כל משחקי הבית נגד גבעת שמואל, וראשל"צ, ונהריה, ואשקלון, ומ.כ. חיפה, וגבעתיים, ואילת, וכל מי שאתם רוצים. באיזשהו שלב, אחרי שמתרגלים לעובדה שהתוצאה ברורה והשאלה היא מה יהיה ההפרש – 10 או 30 עם אופציה סבירה למשהו באמצע – מתחילים הפיהוקים.

שברתי שם שיאי פיהוקים. שיאים, תאמינו לי. השעות האלה, שמונה בערב, שמונה וחצי, עושות לי טראומה עד היום. אלה השעות הכי עייפות שלי לאורך היממה. לרוע המזל, כשאתה גם הורה לילדים אין יותר מדי מצבים שמאפשרים לך סתם להתבטל ולהיזרק על כורסה נוחה או מיטה בשעות האלה.

וכל ההקדמה הזו באה כדי לומר דבר אחד: הפעם, במשחק בין מכבי ת"א נגד נהריה, הייתי באופן די יוצא דופן עירני להחריד. וראיתי הכל במין עיון קפדני ומוזר, כאילו זו הפעם הראשונה שאני יושב ומביט במשחק של מכבי ת"א העונה.

ואני אומר לכם: וונטיגו קאמינגס מה-זה בבלאגן.

לא שלא ידעתי את זה קודם. ולא שלא שמעתם על זה קודם. אבל הפעם, ממרום עירנותי החד פעמית, אני אומר לכם שהאיש פשוט על הפרצוף. חזק-חזק על הפרצוף. וגרוע מזה מבחינתו, הקהל כבר מתחיל להשמיע רחשים כשהכדור אצלו כי גם הוא יודע: זה ייגמר או באיבוד, או בעבירות תוקף או בהחטאה. בסיכויים קטנים בהרבה, זה ייגמר באסיסט. למטה ברשימת הצ'אנסים עומד סל של קאמינגס. משהו שהוא לא עשה נגד נהריה. גם לא נגד ציבונה זאגרב.

משהו קורה פה. חד משמעית משהו קורה פה. זה לגמרי לא אותו שחקן שראינו בפרטיזן בלגרד בעונה שעברה, אבל כבר דיברנו על זה לא מעט ומי שעמד על ההבדלים בין להנהיג חבורת צעירים ולהיות אמריקאי יחיד בפרטיזן, לבין לשחק 19 דקות במכבי ת"א בכנס-צא-כנס, היה זופר אבדיה. כבר אז הוא אמר, עוד לפני שהרכז נחת כאן, שהוא לא מתלהב מקאמינגס.

משהו קורה פה. חד משמעית משהו קורה פה.

איך אני יודע את זה חוץ מלראות אותו אתמול נגד נהריה בשיא העירנות?

כי פרידה מ-ABBA סיפרה לי. שרה לי, יותר נכון.

תקשיבו ותדעו גם אתם.