כמו שוודאי קראתם כאן, ההפסד של מכבי ת"א בקובנה עמד באוויר מספר ימים לפני המשחק עצמו. אפילו שוטה הנבואה, שמתקשה העונה דווקא ביורוליג משום מה, הניח את ההימור על הניצחון הליטאי מספיק זמן מראש כדי שכולם יראו ויספיקו להרביץ את הבוחטה שלהם בזמן.

אבל לא אני ולא השוטה הערכנו, שזה ייגמר ב-19. ולא אני ולא השוטה הערכנו, שזה יהיה כבר מאוד-מאוד קרוב ל-30. חשבנו 8, 9, 7, 10. משהו כזה, יו נואו.

בסוף הרולטה נעצרה על 19, כשוונטיגו קאמינגס קובע שיא עונה אישי (11 נקודות), עם שתיים-שלוש צ'אקות בגארבג' טיים. זה לא יהיה מוקדם לומר כבר עכשיו, שהרכז הזה לא יהיה כאן בעונה הבאה. בינתיים, הוא כאן. הוא וה-19.

יום שישי היום, הזמן קצר. יש בילוי בערב (סוף-סוף), יש שנת צהריים להוציא לפועל (בתקווה), צריך למלא מצבר שהתרוקן כי הנורה דלקה יום שלם (פיייי קיבינימט) ובשבת המלכה, שוב, טיול לרחבי ישראל והפעם על הכוונת: עמק האלה.

נאה.

ובכל זאת, כך או אחרת, אחרת או כך, כמה שלא אנסה לחזור לענייני דיומא או לעסוק בענייני דלילא, בסופו של דבר המספר זה מרצד.

19, הלו. לא 5 או 8.

ושליימה היה ודאי אומר על זה: קיבלו 19 חתיכות, קיבלו.

בקטע כזה הכל ברור ומובן מאליו. לא צריך לחפש יותר מדי אופציות. פול הארדקאסל מוכן ומזומן להרביץ את הקטע שלו.

הנה הוא מחייה ימיו כקדם עם 19 הרובוטי והטכני משהו, וואחד טראק שכבש את העולם לכמה חודשים טובים בזמנו.

אם כי בחיים, אבל בחיים, הארדקאסל לא האמין שהשיר שלו יקבל במה בכדורסלע-האתר בזכות איזו תבוסה גדולה של מכבי עלית בקובנה העיר.

אבל לסיפרה, כידוע, חוקים משלה. ולכדורסלע – לא פחות.

הנה זה כאן. במקור זה בכלל שיר על מלחמת וייטנאם, אם אני זוכר נכון, ועל כך שהגיל הממוצע של החיילים האמריקאים במלחמה ההיא היה 19. הארדקאסל יסלח לי על הוצאת הדברים מהקשרם, אני בטוח.

שלומות ונצורות בשלב זה.