אפשר לקרוא לזה מהפכים בלתי רגילים, אפשר לקרוא זה סופות טורנדו, אפשר גם לומר שהכל פסיכולוגיה ואין לזה קשר הדוק וממשי עם כדורסל נטו.

אני מדבר על הריצות המטורפות שיצא לנו לראות בשבועות האחרונים. החל ממה שעשתה הפועל ירושלים למכבי ת"א, דרך השוונג הגדול שתפסה ז'לגיריס על מכבי ת"א במחצית השנייה ועד המשחק בראשל"צ בו ירושלים כבר הובילה ב-26 הפרש והקבוצה של עופר ברקוביץ' סגרה את כל הפער וגם עלתה ליתרון 4.

זה הכדורסל, כולם אומרים, ובזכות דברים כאלה אנחנו אוהבים אותו.

היטיבה לעשות כבוד כתבת הקווים מאיה רונן, אחת היעילות והטובות בתחום, אם יורשה לי, לפחות מתוך מה שלי יוצא לראות ולשמוע, כששאלה את גיא פניני איך זה להיות מהצד השני.

יען כי זאת לדעת: הדי גמר הגביע לא שככו ואף לא נשכחו. ופניני, שהיה אז חלק מאלה שסגרו 22 הפרש כדי לנצח, עמד נגד ראשל"צ בצד ההפוך של אלה שהכל נחרב על ראשם והם מבולבלים ונבוכים ולחוצים.

ופניני ענה מה שענה, לא זוכר מה. משהו על זה שהידיים הרועדות ועוד כהנה וכשמה.

ואז נזכרתי:

פייייי קיבינימט! והרי זו פאניקה לשמה. פאניקה לכל דבר. איך אפשר להסביר אחרות תהפוכות כאלה וטעויות מחרידות של אנשים בעלי ניסיון מוכח, שמוסרים פתאום כדורים ממש לידיים של היריב, או מחטיאים לבד מתחת לסל?

פאניקה היא זו.

והרי מעולם לא שמענו כאן את הסמית'ס עם מוריסי חסר התקדים וקולו האדיר והכל-כך בריטי.

ינוגן כאן ועכשיו שירם המופתי של הסמית'ס panic, שהיה המנון עבור רבים בממלכה הבריטית ובעולם כולו אי-אז בשנות השמונים.

יא אולוהים של שיר, לכבוד הפאניקה ההולכת ומשתלטת על טובי בנינו בעת האחרונה. ויש רק בעיה אחת עם השיר הזה: הוא קצר מדי.

הנה הוא כאן.