שניות אחרי הניצחון על הפועל חולון לקח דריק שארפ את עצמו לקצה המשטח והגיע סמוך למעקה שמפריד בין המגרש ליציע. בדרך הוא הדף לפיייי קיבינימט איזשהו עמוד תאורה של צוות הטלוויזיה – אם ראיתי נכון – לכעסו הגדול של אחד הצלמים.
אבל שארפ לא ראה על העיניים.
הוא ראה רק את הניצחון, את הקאמבק מ-14 הפרש, את המשחק שיכול היה להיגמר בדיוק כמו נגד וילנה, ובני השרון, והפועל ירושלים ואולימפיאקוס.
והוא ידע שהפעם זה לא קרה, בין השאר כי הוא שיחק והיה טוב. ושימו לב ודגש למילים, כן? שיחק. והיה טוב. ובעונה הזו, במיוחד מאז החליף מאמננו הלאומי את עודד קטש שנעלם, אגב, מהנוף כאילו לא היה מעולם, זה לא מובן מאליו ששארפ משחק ועושה את זה טוב.
שנייה אחרי שהוא העיף את מוט התאורה ההוא, הוא פתח את מלוא הלוע ושחרר צעקה משל היה טרנס מוריס לפחות, שפוער את פיו כלא מאמין אחרי עוד חסימה נקייה, שהשופטים חושבים שהיא עבירה.
שארפ צעק ושחרר הכל. את כל מה שהצטבר. את התקופה הקשה, את הדיבורים על כך שאלכס גארסיה הוא היורש שלו, את המשחקים הרבים על הספסל מבלי יכולת לעזור וגם את המשחקים הגרועים, שבהם כן היה על המגרש ואל עשה הרבה. כי בניגוד אולי למה שאפשר לחשוב, גם לו קשה. מה, רע ליאור אליהו מסכן? ורק נואל פיליקס היה מסכן שישב על הספסל? ורק לעמרי כספי בוערות האצבעות כשהוא לא מקבל דקות?
גם שארפ בטירוף, אפילו אחרי כל כך הרבה שנים. והנה, הוא סוף-סוף עלה, קיבל במה והצטיין. מישהו אחר אכל אותה הפעם. קאמינגס.
ואיך שראיתי אותו צועק מכל הלב (ואל תשכח ללכת להתנצל בפני הצלם ההוא), ישר חשבתי על שיר אחד. ודורון שפר ודאי היה מוסיף, שחשבתי על זה באופן טבעי וברור.
Sharp, sharp, let it aloud
Come on, I'm talking to you, come on
קבלו כאן את shout של tears for fears או איך שקראו להם כאן פעם, 'דמעות לפחדים'.
זה הזמן להוציא הכל ובקול רם.
בינתיים, הלכתי לעבוד קצת במקומות שמתפרנסים מהם.
