דני פרנקו ורוני בוסאני מועמדים לעירוני נהריה. ככה לפחות מפרסמים כתבי השטח השונים. ואני יושב לי בתוך כל העסק הזה של לאקוביץ'-מה-לאקוביץ', וחושב על מר ארז אדלשטיין, שרק השד יודע מה הוא עושה עכשיו. אם כי נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שראיתי אותו לרגע יושב ביציעי נוקיה-ההיכל באחד ממשחקי היורוליג האחרונים.
אודה ולא אבוש, כי מי שעוקב בימים האחרונים אחר מסע הדחיפה שלי למינויו של הג'ינג'י הזעוף למאמן עירוני נהריה יכול לחשוב שלאחרונה האיש תחב לכיסיי סכומים נאים, או לפחות הרבינו לדסקס וסיכמנו על תוכנית פעולה, לפיה יעמוד כדורסלע-האתר מאחורי שובו של האיש לקבוצה מסודרת וראויה.
לא דיברנו, לא דסקסנו, לא כלום. יותר מזה, ככל הידוע לגורמים בנשיאות, המאמן הזעוף כועס למדי על יו"ר הדירקטוריון בגלל איזה משהו-כלשהו שנכתב פעם ואף אחד מאיתנו לא זוכר אפילו מה זה היה, איך ומתי.
די ברור עם זאת, שאדלשטיין זוכר ועוד איך. הוא פשוט מהסוג הזה שלא שוכח, יו נואו. אבל היו"ר, שזכרונו, אגב, באמת ובתמים הולך ונדפק עם כל ילד שנוסף למשפחה, כבר מזמן המשיך הלאה. קשיש הינו למאבקי מה כתבת, למה כתבת, איך כתבת, כן נכון, לא נכון, אולי נכון.
כנאמר במחוזותינו: שיהיה בריא אדלשטיין, שיהיה. באמת ובתמים, מאמן מכובד ומוערך הינו על ידי כל חברי הדירקטוריון, כולל העומד בראשם. כך או אחרת, אחרת או כך, נריץ אותו למועמדות.
ובכל זאת, לאחר הקדמה ממושכת ומייגעת זו, סימני השאלה הולכים ורבים סביב אדלשטיין. מדוע, מדוע שמו אינו נשמע ואינו עולה? האם החליט להבדיל עצמו משאר המאמנים השוחים כאן בביצה, שומר על עקשנותו והגיע עם עצמו למסקנה שלא יעזור כלום – לליגת חרטאבונה הוא לא חוזר?
שהרי עבר טראומות מספר, נתקשה להכחיש זאת. הדחה מהפועל ירושלים, פיטורין מאולימפיאקוס. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא כאמור, שעננה עוטפת את פניו של המאמן המסקרן הזה. שאינו כתמול שלשום. שקיבל החלטה. שהכריז הכרזה, לפחות בליבו. שהצהיר הצהרה, לפחות בתוך תוכו. לא נדע מהי אמנם, היות שאינו מרבה לדבר ולשחרר אמירות לאחרונה, אבל החלטה הוא קיבל.
אולי הוא רוצה לאמן רק בחו"ל?
אולי הוא נהנה מחייו החדשים יחסית כאיש משפחה (התחתן והפך לאב רק לאחרונה)?
אולי אינו מחשיב עוד את ליגת חרטאבונה?
איך, איך יכול להיות ששמו אינו נקשר לנהריה, איך?
מה, הם לא פנו?
מה, הם פנו והוא לא רוצה?
מה הולך פה, יא אולוהים, מישהו מסוגל להסביר לי?
כי משחק הכיסאות הזה שבין עופר ברקוביץ', עדי אזולאי, דני פרנקו ורוני בוסאני הוא הלהיט האמיתי של הליגה העונה. לא חולון ולא בני השרון, לא פי. ג'יי טאקר האליל ולא רוד גריזארד וצמותיו הם הסיפור. גם לא עצביו הרופפים-משהו לאחרונה של רו"ח ד. שמיר. הקטע של המאמנים שבידלו עצמם מהליגה בזכות יכולת והצלחות לאורך שנים, לבין מאמנים שהתחושה לגביהם היא שהם עדיין תקועים איתנו כאן, בחרטאבונה, היא אחד הסיפורים הגדולים. נתקשה להכחיש, כן?
אדלשטיין, כנראה, מרגיש וחושב שהוא ראוי להימנות עם החבורה הראשונה. כנראה שהוא מחכה לאיזו טלקום בון או אולי טלקום אנקרה, ואם לא להן אז לגראבלין, נניח, או לפחות לאנטוורפן. מישהו צעק פאוק סלוניקי? גם זו אפשרות.
תודה על ההקשבה ועל תשומת הלב. אשוב להתמקד בענייני לאקוביץ'-מה-לאקוביץ'. זה מה יש כרגע.
