בימים האחרונים קורה משהו מרגש במשפחה הנשיאותית. לא יודע מה עבר עלי בשבת ההיא כשקיבלנו SMS מחברים להגיע ולבקר. ספונטאניות אף פעם לא היתה תכונה מובילה אצלנו, אבל הלכנו על זה. נכנסנו כולנו לשברולט הכסופה והפלגנו על להבים, שעה ושמונה דקות על השעון לכיוון דרום. באותו רגע החלטתי שנמאס לי לשמוע את השירים הישראלים היפים לכשעצמם מדי סופשבוע ב-103, וגם לא את הדיסק מלפני שנתיים וחצי מהגן של נגה חסרת התקדים.

שלפתי את בלונדי, מיטב הלהיטים, מארכיון הדיסקים הנשיאותי ויצאנו לדרך. יש בו את השירים הבולטים של הלהקה מסוף השבעים-תחילת השמונים, וגם כמה מתקופה יותר מאוחרת כשדבי הארי הוציאה אלבום סולו לא רע (בעיניי), אבל לא כזה שהתחרה ברמה של בלונדי.

מפה לשם מה מתברר? שהילדים, כמו אבא שלהם, נהנים משמיעה מוזיקלית וחוש קצב מהרמות הגבוהות ביותר. צניעות לא תזיק פה, אני יודע, אבל ברגע שאיתי סלע הפלאי התחיל לזמזם את call me, ואת atomic

ואת dreaming ואת heart of glass אחרי שמיעה אחת – לא היה מאושר ממני.

אלה הילדים שלי. סופית ורשמית. שום בדיחה עוקצנית כבר לא תעבוד.

כל הדרך בחזרה מלהבים הילדים ביקשו שוב ושוב את מספר 1 ואת מספר 3 (call me ו-heart of glass), עד שהשירים האלה כמעט יצאו מכל החורים. כמעט, כי השירים של בלונדי ובטח המראה השוצף-קוצף של דבי הארי הגדולה לא יכול לגמרי לצאת מהראש.

בקיצור, כבר כמה ימים יש לי מצב רוח מצוין (למעט אותו רגע שבו הרבצתי כאן את האייטמון על הפיינל פור, ושמי צריך אותו בכלל ושרק יתחיל כאן ויעבור ויסתיים וזהו זה).

וגם היום, כשנסעתי לשנקין על הבוקר כדי לסדר איזה עניין, צפו פתאום תחושות רעננות. החיים האמיתיים. אזור שגרתי בו שלוש שנים בין 27 ל-30, ולא הייתי בו לפחות כפול שנים מזה. הנה כל אותם צעירים ולא צעירים בבתי קפה, אנשים עם כפכפים באמצע הרחוב ובאמצע היום, נטולי דאגות (או אולי בעלי דאגות שטורחים להסוות אותם היטב). הנה הקצב, פעימות הלב של חיי העיר. ובדיסק שרה לי דבי הארי שירים יפים וקצביים ונאים כרפאל, שחלקם יכלו לשבת בול על אבבא, בזמנו, אבל נחתו על כוכבת הפופ המתוק הגדולה ביותר של אנגליה באותם ימים.

הילדים רצו את 1 ו-3, עד שאבא גילה פתאום את שיר 15 והרגיש את הצמרמורת בכל גוף. שנים, שנים רבות מאוד לא שמעתי את picture this, מין שיר אהבה וגעגועים תמים שאת חלקו הספקתי להקליט פעם מתוך תוכנית של שוש עטרי ז"ל וחרשתי אותו אולי מאות פעמים על גבי סליל של קלטת רעועה.

פעם עוד קראו לזה קסטה.

פפפפפפ, איש זקן אני. נחמתי היחידה היא, כידוע, שסר ש. הרמלין קשיש ממני. וכמו שהחץ בלוגו שלו מסמל, גילו רק הולך ועולה כל הזמן באופן מוזר ומעניין.

אבל לשמוע את picture this בבוקר תל-אביבי אחרי יתר מעשרים שנה משכיח הכל. לא שמתי לב לפקקים, לצפיפות, הפסקתי אפילו לחשוב על בית החלומות שלי שלעולם לא אגיע אליו על גבעה מוריקה בטרוויזו-העיר. רק הקסם הפועם של החיים כשטוב לך על הלב.

אין כמו מוסיקה, רבותי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים). יותר מכל דאנק או גגל'ך, יותר מכל סאניה מירזה על מגרשי הטניס, יותר מכל תחביב או הנאה כזו או אחרת. אם היתה כאן, המוסיקה, הייתי אומר לה באופן מתנגן במיוחד משל הייתי עמיר בניון: מזל שיש אותך.

באופן מצער משהו, הקליפים שאיתרתי ברשת כבר כל כך ישנים שחלקם קטוע פה ושם, אבל שימו למספרי הצפיות של חלק מהשירים היותר בולטים של בלונדי (הילדים לא טעו, 1 ו-3 היו גדולי הלהיטים של בלונדי בכל הזמנים, ורק אבא שלהם מחפש תמיד את הצדדי והשונה). אומרים שהם באים לארץ, אגב, זמן טוב לקשישים להתקבץ ולהתענג על הנעורים. צריך לסגור מעגל: את השירים של בלונדי רקדתי במסיבות של חטיבת ביניים, יא אולוהים, בבית של נחום כהן האגדי.

הנה כמה אופציות שאולי תאהבו יותר ואולי פחות. מה שבטוח, דבי הארי, אלילת אותם זמנים, נמצאת בכולם. שטפו עיניים, פתחו אוזניים.

הנה call me

הנה אטומיק

הנה heart of glass

הנה picture this

(הקטוע, פיייי קיבינימט).

סיינה? עזבו, נו.