הופה, הופה, זה חזק לאללה. יושב עלי בול.

ראיתי אתמול את המשחק בין יוטה ללייקרס. היה קשה, אני מודה. ארוך מדי, כרגיל, ועם המזל שלי היתה שם גם הארכה. אבל להגיד שלא נהניתי? לא, דבר כזה אני לא יכול לומר.

אחד הדברים הבולטים עם היוטה האלה, מעבר לזה שג'רי סלואן יושב על אותו כסא כל כך הרבה שנים, הוא הביתיות שלהם. קשה, קשה מולם. קשה להשליט קצב, קשה לפתוח הפרש, קשה מול האינטנסיביות שלהם והקהל שלהם. וגאוות היחידה היא משהו שמבליט אותם מעל קבוצות אחרות לאורך כל השנים.

וכמה ששימי ריגר ימשיך לצחוק על סולט לייק סיטי ועל זה שאין מה לעשות שם, ככה נראה לי שיום אחד ארצה להגיע לאותו חור, לדבריו, שנראה לי כמו אחלה מקום להעביר בו שבוע בכיף. אשר אבוטבול האגדי, אגב, ששיחק בליגה בשנות התשעים למי שבמקרה השם מצלצל לו מוכר, נשא לאישה אחת מבנות המקום. אישה נאה היתה זו, נתקשה להכחיש.

מה היה שמה? זאת לא אזכור. היתה פה, דיברה עברית. חזתה מקרוב בפלאיו של השריף האלילי דייויד ת'רדקיל עטור הצלקת, בשעה שאשר שלה ייבש את ספסל הפועל ת"א באוסישקין-האולם. לא יודע אם הם עדיין ביחד כל השנים האלה, אבל אני זוכר את אשר נוסע לשם, חי שם ואפילו מבסוט לאורך זמן.

וכידוע לכל, ולכל ידוע, שהעיר הגדולה שם היא סולט לייק סיטי ולצידה ימת המלח
המפורסמת. אחת ועוד אחת בראש הלא ברור לי הזכיר לי פתאום את ג'נסיס עם home by the sea המצוין. כזו היא יוטה: יש לה גם אולם ביתי מאוד וגם ימה, או ים לצורך העניין, ומפה לשם זו הזדמנות טובה להעמיד כאן את פיל קולינס.

אלא שבדיקה במצאי מעלה שלא כל כך בא לי על גרסת ההופעה החיה. מפה לשם מצאתי את הפלייבק מנגן ואיזה מישהו, בחור טוב, מפגין נגינה (הקשה?) על תופים בזמן אמת. מצא חן בעיניי, כי זאת יש לדעת: אי-שם בשנותיי המוקדמות היה לי חלום שלא התממש מעולם להיות מתופף. שאיפה של רבים מבני האנוש, יש להניח, שנהנים מחוש קצב מפותח. אתקשה להכחיש: כזה אני.

אבל מתופף לא הייתי.

ובזמן שרובכם ישתעממו ודאי אחרי 20 שניות של צפייה בבחור ההוא שמתופף, אמשיך להביט בו מהצד בהערצה ולגלגל בראש מחשבות על הימים בהם איקי לוי, המתופף של להקת ברוש שהופיע בכל שבוע בטלוויזיה ב'זהו זה', היה מאליליי הגדולים.

הנה הבית שליד ימת המלח. תיהנו.

ואגב, הלייקרס נגד יוטה? זה הולך לשבעה משחקים. מה, לא ברור לכם?