עכשיו, כשזה רשמי, אין אלא ברירה להיפרד מאחד השחקנים המרשימים ביותר ששיחקו כאן בשנים האחרונות. נודה ולא נבוש, ואף נודה ולא נכחיש, כי טרנס מוריס הוא אחד השחקנים האהובים על דירקטוריון כדורסלע-האתר. ומבדיקה זריזה שקיימתי בין נציגי הסיפרה לא מתקבלת תמונה שונה.

עכשיו, כשזה רשמי, והפורוורד של הפועל ירושלים ומכבי ת"א בשנה וחצי האחרונות עוזב לצסק"א מוסקבה, יש כמה וכמה דברים שעל ליבנו.

ומישהו צריך לומר אותם.

יש מתנדבים?

אף אחד לא קם. טוב, אני אדבר. כרגיל.

מאוד אהבנו אותו בהתחלה. מאוד. זו היתה אהבה ממבט ראשון, לא פחות. מי שמספיק ותיק כאן יודע, שרק סנטימטרים – מה סנטימטרים, מילימטרים – הפרידו בינו לבין הכתרה כחביב הסיפרה בתום עונת 2006/07.
בסוף נבחר טריי סימונס. משהו במוריס הבהב ברגע האחרון וקרא לנו שלא ללכת עליו. אז הלכנו על סימונס.

עם הזמן, לצד יכולותיו המקצועיות הנאות כרפאל, התברר שמוריס הוא קצת לא בעניין. פתאום שמנו לב שהוא קצת אטום, איך לומר, קצת מעופף. קצת לא מחובר. רגע נראה כאילו הוא לא ממש קשור לסיטואציה, ורגע אחר כך הוא לפתע מטיח מגבתו על הספסל או משחק אותה נרדם בהגנה. אולי סתם נמאס לו לשמור עבור האחרים. ואולי צדק רן בורוכוב-סוקולוב בדברים שכתב. מה הוא כתב? הוווווו, תצטרכו לנבור בכתביו אי-שם ב'סיפרה שלכם'. לא אחזור על כך.

זה לא שהפסקנו לאהוב ולהעריך אותו, אבל זו נעשתה פתאום אהבה קרה יחסית. מוריס אמנם קפץ וטיפס אל מרומי החמישייה הראשונה ביורוליג, אבל במקביל הפסיד בכל שלושת משחקי הגמר עם מכבי ת"א. אוקיי, גם אחרים הפסידו. גם באטיסטה וגארסיה ובלות'נטל הפסידו. אבל מהם לא היו לנו ציפיות. ממוריס כן. בלי לשים לב, העונה האחרונה הפכה לאחת הגרועות של מכבי ת"א, כאשר גמר היורוליג מרכך רק במעט את הרושם הרע שהצטבר בכל מה שקשור למסגרת המקומית.

ולא שמוריס אשם בכל. אולי להיפך. יש מי שיאמר, שבלי מוריס מכבי ת"א היתה מתפרקת וסובלת אפילו יותר מאשר התפרקה וסבלה לאורך העונה האחרונה, עם תשעה הפסדי ליגה בעונה הסדירה, עוד אחד בפיינל פור ועוד אחד בגמר הגביע.

ובכל זאת, ואף על פי כן, ובעיקר למרות זאת ובשל כך, פתאום הבנו שמוריס לא יכול להיות חביב הסיפרה. הוא פשוט לא יכול. הוא לא נקשר אלינו, אנחנו לא נקשרנו אליו. הוא מסוג האנשים שהיום הם פה ומחר הם שם.

הוא מין מריו 'ביג תחת' אוסטין כזה, שאמנם זכה לכינוי לא רשמי (גם בשל גסותו היחסית), אבל עובדה שלא השתרש רשמית ולא נכנס בשערינו. מעבר לזה לכל ידוע כי אוסטין – כל מה שמעניין לו את התחת זה הדולרים. או היורואים שבכיסו.

פתאום הבינו שהשיר הקלאסי ההוא של פול יאנג (שהוא בעצם חידוש לשיר ישן), על ההוא שמרגיש בבית בכל מקום בו הוא מניח את הכובע, הוא בעצם השיר על אנשים מסוגם של מוריס. קרי לב משהו. שמים עלינו פס משהו. היום הוא ירושלים, מחר הוא מכבי, מחרתיים הוא צסק"א.

ואם להפועל ג'לג'וליה היה תקציב קצת יותר גדול מאשר לרוסים, אין ספק שהוא היה משחק גם שם. בקלות אפילו.

בלי לומר מלה (שזה מתוך שלום חנוך, כן? אבל לא לשם כך התכנסנו).

אז שיהיה לך נעים שם במוסקבה, חבוב. נתגעגע קצת, ולפעמים גם לא. פחות או יותר כמו היחס שלך כלפינו. נהיה טובים אליך, אבל לא כל הזמן ולא תמיד. נזכור ממך בעיקר את הפה הפעור אחרי עוד אי-הסכמה עם השופטים, את הבלוק-שוט, את הריבאונד, את הצ'אקה הנונשלנטית לשלוש, את הראיונות הספורים והמשמימים. ואת השפם. כמעט, כמעט היית חביב. אבל זה בסדר, אולי עדיף שלא.

קבל את פול יאנג בשיר שנכתב עליך.