בהפועל ירושלים קטש מאמן ודרור כהן, שחקן ליגת העל לגיטימי ביותר, עוזר. עמי נאווי הוא המאמן במכבי חיפה ואורן אהרוני, חברו של כהן לגב"ש, עוזר לרו"ח ד. שמיר בקבוצה של הנשיא.

בצמצום זה אומר שיש שלושה מאמנים ראשיים (קטש, ל"ל ונאווי) וחמישה עוזרי מאמנים (פלג, גודס, דרור כהן, אהרוני) בעלי עבר מכובד בנבחרת ישראל או בליגת קזינו. חמש קבוצות, שהן מחצית הליגה, מעסיקות שחקן עבר מכובד כמאמן ראשי או כעוזר או גם וגם, וזה נאה.

דביר

נושא נאה העלית. בוא נדבר על זה: ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, יש לי תחושה שההשוואה שאתה מקיים בין התקופה בה נכתב "דאנק בפרצוף" (איפשהו ב-2004/2005) מעט לא מדויקת.

למשל, לא הזכרת את מספר עוזרי המאמנים בעלי ניסיון רב בליגת העל באותה תקופה (בעיקר כי לא התייחסתי לזה בספר יש להניח), כך שהעובדה שכיום יש מספר כאלה לא אומרת, בהכרח, שמדובר במספר גדול.

חוץ מזה לא משנה מה כתבתי על בלאט בזמנו, אי אפשר להשאיר אותו מחוץ לרשימה כרגע, אם אתה מתייחס לעוזרי מאמנים ומזכיר אותם כחלק מהתמונה הכוללת.

לגבי עמי נאווי – בזמן ששלחת את המייל הוא היה עדיין עוזר מאמן. עדכנתי את המייל בהתאם. האם נאווי ראוי לעמוד לצד קטש ול"ל על פי הרזומה שלו כשחקן? כנראה שלא. ובלאט? כנראה שלא.

תכל'ס, המצב לא באמת השתנה בין אז להיום. עודד קטש הוא השם הגדול האמיתי היחיד שעושה את זה במשך שנים. ליאור ליובין עומד בקריטריון, אבל הוא ממש בהתחלה. עוד אין לו אפילו חצי עונה כמאמן ראשי. ג'מצ'י, ברקוביץ', שטיינהאור, שפע, חזן, גורדון, שפר, זלוטיקמן, אור גורן, בעז ינאי והשמות בסדר הגודל הזה – לא מאמנים בליגה. נקודה.

אגב, החלוקה בעמדת המאמן בין כאלה שהיו שחקנים לכאלה שלא היו שחקנים תמיד מעניינת. אני לא יודע אם יש ספירה כזו איפשהו, אבל עושה רושם שעל כל מאמן שהיה שחקן במשך מספר עונות בליגת הבוגרים, ישנו אחד שלא היה שחקן בעברו. אני מניח שאם מסכמים את החלוקה בכל הליגות המובילות בעולם היא תנוע
סביב הפיפטי-פיפטי פחות או יותר. הערכה שאין לה בסיס, סתם תחושה. על כל מסינה שלא שיחק, יש אוברדוביץ' שכן.

ערן,

הצעה בפי לחבר חדש בחיל התותחנים: תיאו אליבגוביץ'. אמנם לא היה חלק משנות השמונים היוגוסלביות הגדולות, למרות שהיה בן מחזורם של פטרוביץ ושות', וגם היה יוגוסלבי. אמנם לא שיחק בנבחרת הבוגרת של אותו דור. אבל עדיין, שחקן-שחקן היה אליבגוביץ'. פאוור פורוורד, 2.08, שמאלי. שמעתי פעם שהיה לא ממושמע. מי יודע. נדמה לי שהיה גם במבחנים בפורטלנד פעם.

בכל מקרה, נדמה שהוא ראוי להיות בחיל התותחנים.

חגי

והנה גם מייק באטיסט.

דביר

נאה, רוב תודות על פעילותך המוגברת במהדורה הזו. את באטיסט, אגב, ראינו כאן באחת המהדורות הקודמות בקליפ הזה ממש, אבל לא מיותר להציג שוב את הבחור ברגע הנוראי הזה מבחינתו (ומבחינת סאשו אוז'בולט, כמובן). ובעניין הגביר ז'לימיר, חלק גדול מהכעס הוציא הגביר על מאמננו העתידי במשחק הליגה האחרון בין פנתינאייקוס לאריס סלוניקי. עניין של 30 הפרש בערך, ממש לפני מספר ימים.

אהלן ערן,

כמה תגובות בענייני דיומא:

המשחק של אשדוד מול ירושלים היה בהחלט מהמיוחדים ומהמפתיעים שהיו השנה. קראתי את מכתבו החביב של עילי נוימן בעניין וכן את תגובתך. מעבר להשוואה הספציפית לנתניה, שבבסיסה בהחלט יש משהו, אפשר לראות בהתנהלות של אשדוד משהו קצת נאיבי, קצת ישן, שמזכיר אולי את הכדורסל של לפני שני עשורים או שלושה (כדורסל שהייתי צעיר מכדי לחוות).

זה מתחיל מבחירה במאמן כמו עופר ברקוביץ' שהוא אולי האנטיתזה לדור מאמני הלפטופ הכריזמטיים, שבראשם קטש ושמיר. מאמן שעבר בקבוצות רבות אבל כמדומני לא עבד באחת מקבוצות הצמרת. מאמן שתמיד נראה מזיע אחרי משחקים כאילו הוא בעצמו שיחק, בהשוואה לקטש למשל שנראה נינוח יחסית גם אחרי מותחן.

זה ממשיך בבנייה של קבוצה שהעוגן שלה הוא כוכב ישראלי – משהו שנדמה לי, על אף שאינני, יכול לקרות כרגע רק עם טפירו. אל כל זה מתחברת העובדה שבקבוצה משחקים 3 שחקנים שהינם בעצמם בנים של כוכבים גדולים משנות ה-80. לאן תוביל העגלה של אשדוד? הגעה לפיינל פור (כרגע עדיין קשה להאמין) יכולה להיות הישג ענק, ואחד ההישגים הגדולים של הגיבור הקשוח בקריירה העשירה שלו.

אהבתי מאוד את המייל של שירה באחת המהדורות האחרונות, שעסק במגוון נושאים. כמה נקודות שם עלו בראשי בזמן אמת ורציתי להתייחס אליהן. ראשית, השלשות של ליאור אליהו שפתאום הפציעו בשני משחקים באמת הראו שיש לו בידיים ג'אמפ שוט, ושהתפוזים הם מבחירה – זריקה מהירה שקשה להתגונן מפניה - ולא מאילוץ.

נחמד להיזכר שהשחקן בסך הכל קלע שלשות בכמויות נכבדות בתחילת הקריירה, ורק כשעבר למכבי הפך להיות שחקן שמבוסס רק על משחק הפנים. מסתבר שגם בעונות הקודמות במכבי הוא הרביץ שלשה-שתיים בעונה, אך לא התייחסנו לזה באופן מיוחד (או שכן, אינני זוכר).