אהלן,

כמה דברים בעקבות חצאי גמר הגביע שזה עתה הסתיימו, ואני מתנצלת מראש אם תוכן הדברים שלי בנימה שלילית.

ריישית כל וכו', למען הסדר הטוב, אני אוהדת מכבי ת"א. אולי זה יכול להסביר את דעתי על הקהל של הפועל ת"א, למרות שאני מאוד רוצה להאמין שדעתי הייתה נשארת זהה גם אם הייתי אוהדת של כל קבוצה אחרת.

אין לי שמץ של ספק שהפועל ת"א לא הייתה מתאוששת מהמכה החזקה שהיא ספגה משאול אייזנברג אלמלא קהל האוהדים הנאמן והמסור שלה. אני מורידה בפניהם את הכובע על כל מה שהם עשו כדי לראות את האהבה שלהם מתאוששת וחוזרת לחיים, ומשחקת כדורסל מצוין. אבל, וזה אבל גדול מאוד, אי אפשר להתעלם מכך שמאותו הקהל בדיוק עולות קריאות מאוד לא ראויות (בלשון המעטה של ממש), שאין להן מקום בעולם הספורט בכלל ובעולם הספורט הישראלי בפרט.

ונראה לי שכבר אפשר להפסיק לומר שהקריאות עולות מתוך "קומץ של אוהדים". כשקרוב ל-4000 אוהדים של הפועל שרים בקול גדול "שתהיה שואה למכבי" ומאחל "איחולים לבביים" לשמעון מזרחי נראה לי שאפשר להפסיק לכנות אותם "קומץ". ושלא יהיו אי הבנות, אני נגד כל קהל אוהדים שמגיע לפסים שכאלו. זה לא נקרא עידוד. וחבל מאוד שאין מישהו שעושה משהו בנושא. זה לא מתאים, זה לא מהווה דוגמה טובה לילדים שהולכים לראות משחקים במגרשים, וזה פשוט מכוער.

ועכשיו לקצת כדורסל. בהמשך לאייטמון שנשיאנו הזדרז להעלות לאחר המשחק של הפועל נגד נתניה, לא ברור לי מה עוזר לאריק אלפסי שיש לו שחקן בקבוצה שמסוגל להטביע מעל בחור שיושב על כיסא, כשאין לו שחקנים בקבוצה שמסוגלים לקלוע עונשין. אכן היה מתסכל מאוד לראות את נתניה במיוחד לאור העובדה (לא משוכנעת שזו עובדה, אבל מילא) שנתניה אמורה ויכולה להציג כדורסל הרבה יותר טוב, או לפחות הרבה יותר אחראי.

ודבר קטן שיכול להיכנס ל"לא יאה", לפני תחילת המשחק, כשהראו בטלוויזיה מצ' אפ בין בנקס לבין אסברי, הראו תמונות של שני השחקנים, כאשר מאחורי כל אחד מהם סמל קבוצתו. בעיה אחת קטנה אבל מאוד משמעותית - הסמל שהוצג מאחורי אסברי היה הסמל של הפועל ירושלים. לא נעים.

בתקווה למשחק גמר מעט יותר שקול מהמשחק של מכבי נגד אשדוד,

אני מקבל את הדברים שלך וגם שמח לפרסם, כמו תמיד, ובמקביל נתקל בכל מיני הערות מסביב באותו עניין ממש. שמעתי הערות של עמית הורסקי ואלי סהר בעניין, קראתי התייחסויות של עידו אשד ודורון קרמר סביב אותה התנהגות ממש של אוהדי הפועל ת"א.

אולי אני טועה, ואולי אני ממעיט בכוח המלה הכתובה והמשודרת, אבל יש לי תחושה שהדברים האלה לא יצרו שינוי. אני מרגיש שדברים שנאמרים על ידי אנשי תקשורת כאלה ואחרים לא יכולים לגרום לשינוי משמעותי בעניין הזה. הקריאות האלה נשמעות כבר עשרים שנה לפחות, ובפרק הזמן הזה נזרקו לחלל האוויר הערות דרך העיתונים, אתרי האינטרנט, הרדיו והטלוויזיה בקילוגרמים. זה לא עוזר.

אם יש משהו שיכול למחוק את ההתנהגות הזו, או לפחות למזער, זו פעילות עיקשת ובלתי פוסקת מתוך המועדון עצמו. אקטיביות של אנשים בולטים מתוך סגל הקבוצה. שחקנים, מאמן, יו"ר. שוב ושוב, עוד ועוד, לפני ואחרים משחקים. בהודעות לתקשורת, במיקרופון על הפרקט. וגם הפניית עורף לאוהדים מקללים על ידי זיהוי וצילום והקאה. איסור להיכנס למשחקים ועמידה על כך.

כדי לעשות את זה ולעמוד בזה לאורך זמן וברמה הנדרשת, הסגל המנהל והמוציא לפועל צריך להיות גם קשוח וגס ומחוספס, ולא רק אוהד ותומך ומודה ל"קהל הנפלא הזה". זו עבודה הרבה יותר קשה מאשר נדמה, ולא אהיה מופתע אם אנשים שם יתנערו מהתפקיד בעזרת נימוקים בנוסח: "אנחנו לא מחנכים וזה לא תפקידנו, חינוך צריך לבוא מהבית". במקרה הספציפי הכבד והמתמשך הזה, אני חושב שחינוך צריך לבוא גם מהקבוצה, במיוחד מקבוצה שהקהל הוא זה שהקים והרים אותה מאשפתות.

באשר לנתניה, זו בפירוש אחת הקבוצות שיותר מסקרנות אותי מאחרות (את הטעם הלא ברור שלי בקבוצות מקומיות כבר הוכחתי דרך תמיכה באשקלון ובני השרון, קבוצות שמפסידות פעם על כל פעם שהן מנצחות). משכך (איזו מלה, יאאא אולוהייים!) אני אפילו יותר מאוכזב מאחרים לראות עד כמה גרוע וחלש ורע אפשר להגיע, עם סך תכונות פיזיות יוצא דופן ברמה מקומית על מגרש אחד ובקבוצה אחת.

כשהראש לא עובד, ורוב הזמן רק הידיים והרגליים מחליטות לאן ואיך, ככה זה נראה.

שלומות ונצורות בשלב זה.