שלום,

יש פאב שאני יוצא אליו עם חברים באופן קבוע ואנחנו קוראים לו "הביצה". תמיד אנחנו פוגשים שם איזה שותף לדירה לשעבר, או איזה מישהי שיצאתי איתה, או מישהו ששירת איתי מהצבא או איזו חבר ללימודים. בקיצור, המקום הזה הוא הביצה של העיר שאני גר בה.

אני כותב ב"דבר אלי יפה" בזמן מחצית המשחק בין מכבי ת"א לברצלונה. השחקנים ברמות האלה (של טופ אירופה מינוס NBA) פוגשים אחד את השני כל הזמן במקומות שונים ובגופיות שונות. הנדריקס פגש את ליאור אליהו, שלקח מנבארו אליפות, שפגש את בורשטיין ששיחק פעם עם מוריס - וכל זה רק בליגה הספרדית.

אנדרסון ופארגו התמודדו אחד נגד השני שנה שעברה, ופרקינס מכיר את אנדרסון כי הם שמרו אחד על השני בכל האימונים בשנה שעברה.

בקיצור אני יכול להמשיך ככה עד אינסוף.

כל השחקנים האלה שיחקו אחד עם השני ואחד נגד השני באותן קבוצות או נבחרות (הצעירות/העתודה/הבוגרת, הקף בעיגול את התשובה הנכונה). יש שם ביצה אחת גדולה של שחקנים שכל הזמן רואים ומשחקים אחד מול השני.

האם לא נמאס להם לפגוש אחד את השני? האם הם מתבאסים לראות את זה שכל הזמן היה דופק אותם בשמירות (אצלי זה בצבא, אצלם זה במגרש)? או להפך, הם מחכים לפגוש את החבר הטוב שישב לידם קבוע באוטובוס ועכשיו הם משחקים מולו?

האם גם לשחקנים יש את תחושת הקיבוציות הזו שלאן שלא תלך תפגוש את אותם אנשים ואותם פרצופים?

אתמהה ממושכות ולא אדע.

איתמר

וואלאק, שאלה נאה כרפאל היא זו. וגם מעניינת. שונה. כזו שלא נתנו עליה דעתנו כאן בכדורסלע-האתר. היות שמעולם לא הייתי כדורסלן ברמות האלה אני באמת לא יכול להיכנס לראש שלהם ולומר לך מה הם חושבים או מרגישים, כן?

ברם אולם יצא לי לראות פרצופים מסוימים שוב ושוב בליגות הילדים, הנערים והנוער. ואני יכול לומר, על סמך החוויה המצומצמת האישי שלי, שבהחלט נוצרים תחושות מסוימות. לפחות אצלי.

קח את היונה ההנפלדית, למשל, ששמו עולה כאן לעיתים מזומנות באחרונה כיאה וכיאות לאושיה מסוגו. בן גילי הוא היונה, ויצא לנו לשחק לא מעט לאורך השנים זה מול זה. במקרה הספציפי הזה, מדובר בשחקן שהיה הכי טוב בארץ בגילו, ומפגש מולו עורר חשש ואתגר גם יחד.

אתן לך סקופון מרעיש במיוחד, שלא בטוח שסיפרתי (אולי כן, מי זוכר): היתה פעם אחת שביימתי פציעה במהלך משחק, רק כדי לצאת החוצה ולא לשחק נגדו יותר. עד כדי כך. זה קרה באיזו אליפות בתי ספר או משהו נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא. המורה לספורט היה מומו לוצקי האגדי, התנצלותי הבאמת כנה כלפיו ממרחק השנים.

אחר כך אנשים שואלים אותי איך לא הפכתי להיות שחקן עם נתוני גובה וידית כמו שלי (מעבר לפציעה הקשה בברך, כן?). לך ספר להם שהייתי נקניק רגיש מדי.

מכיר את הסיפורים האלה על קבוצות שעולות לירושלים דרך שער הגיא ועושות במכנסיים כבר שם? או להיפך, ירושלמיות שיוצאות דרך שער הגיא בדרך לנוקיה-ההיכל ומפסידות שם את המשחק בראש?

בוא נגיד, שברגע שהחל החימום והיונה במלוא תפארתו עשה את הצעד וחצי שלו בחצי המגרש של היריבה, החלו דפיקות הלב. או שזו היתה אצילותו רבת ההוד, אולי יכולתו המקצועית המשובחת עד בלי קץ, אולי מסרים ותשדורות למוח מסיוטי עבר במשחקים קודמים (אם כי היי, היו פעמים ששלחתי אותו לפיייי קיבינימט בחמש עבירות והרביצותי מעט תורה בו ובקבוצתו) - ואולי סתם כי היינו צעירים.

ואולי, רק אולי, כי אני חושב יותר מדי במקום לעלות ולשחק וזהו.

אני זוכר גם את איציק כהן, שנתן לי פעם גג בנוער או מה שזה היה. להגיד לך ששמחתי לקראת מפגש חוזר מולו?

בגדול, מפגשים חוזרים בין שחקנים גורמים לך בעיקר להרגיש כבוד לשחקנים הטובים באמת (ואל תבין מזה שאין כבוד לשחקני הפחות טובים).

בכל קבוצה יש אחד או שניים טובים במיוחד, שלמדת להעריך בזכות מפגשים קודמים. אתה מגיע למשחקים נגד הוד השרון, רמת השרון, כפר סבא, הרצליה, ראשון לציון, חולון, הפועל ת"א, מכבי ת"א. כל מקום כזה, לפחות בגילאי ילדים-נערים-נוער, מזוהה עם שחקן אחד או שניים טובים ביותר בכל שכבת גיל. ואם אתה מבין אחד או השניים הטובים ביותר, כמו שאני הייתי בדרך כלל בקבוצה שלי, בדרך כלל גם יוצא לך לשמור עליהם לאורך משחק, או לבוא איתם בקשר עין או מגע, וליצור איזו חוויה אישית.

בקיצור, להגיד שזה באסה או נמאס כמו שהגדרת את זה? נראה לי שלא. מרגיש הרבה יותר כמו אתגר, ציפייה, אולי חשש מקצועי במקרים מסוימים שאותו אחד שעשה לך בית ספר בפעם הקודמת יעשה את זה שוב.

ברם אולם ואף על פי כן, כאמור, יש לשאול את הגדולים באמת. אני, מה אני, כולה שחקן בפוטנציה, שהלכה לו הברך בגיל צעיר, ולא טעם באמת מכל מה שקורה שם למעלה בליגת העל או בגביעי אירופה.

אבל הנה, גם מבלי להיות כזה, יצרנו יחד אייטמון במשקל 700 גרם.

הידד לנו.

ושלומות ונצורות בשלב זה.