שלומים ונצורים,
בזמן האחרון אני מתחבט ומנסה להשוות בין מאמנים ששיחקו כדורסל מקצועני עד גיל 30+ ולאחר מכן הפכו להיות מאמנים בליגות הבכירות, לעומת מאמנים ששיחקו בנוער או שפרשו מכדורסל מקצועני בגיל צעיר.
בקבוצה הראשונה ניתן למנות את עודד קטש, גיא גודס, דייויד בלאט, ליאור ליובין, ברק פלג, אורן אהרוני, דרור כהן ואחרים.
בקבוצה השנייה: דן שמיר, אפי בירנבוים, צביקה שרף, מולי קצורין, פיני גרשון, וגם מתן חרוש ואלעד חסין ועוד.
נהוג לומר על המאמנים מהסוג הראשון שהם מבינים את המשחק, ויכולים להיכנס לראש של השחקנים כי הם עברו בעצמם תקופות כמו השחקנים שלהם.
לעומת זאת, המאמנים מהסוג השני אולי אימנו קבוצות ברמה מקצועית נמוכה, אבל ב-10 השנים האלו הם אימנו קבוצות וניהלו עשרות או מאות משחקים. הסתכלו על המשחקים כמאמנים, שירטטו תרגילים, לימדו יסודות. בנו קבוצות (עד כמה שאפשר להשפיע על זה כמאמן נוער).
יש טיעונים רבים בעד ונגד אלה או אלה, שקצת קשה לי להעלות את כולם בשעת לילה מאוחרת זו.
כשקבוצה בליגת העל צריכה למנות מאמן, איזו דמות היא תעדיף לבחור?
ואם בחרה בשחקן שפרש, האם כדאי למנות גם עוזר מאותו סוג? (עיין ערך דרור כהן וברק פלג, או ליובין לקטש) או שכדאי שלפחות העוזר יהיה מאמן מהסוג השני, למשל מתן חרוש.
יכול להיות שלא נכון לשפוט אותם היום, אלא רק בעוד 20-10 שנים. בכל מקרה, מעניין אותי לדעת מה דעתך.
זה אחד. עכשיו עניין אחר.
בהמשך לסיפורים שפורסמו פה, על הקלעים שמשחילים שלשות בקצב (נבארו, ששון, אמיר כץ), ברצוני להביא סיפור על קלעי גדול, אולי הגדול מכולם. הוא משמש בימינו אנו כמאמן קליעות של מיטב שחקני ה-NBA. היה גם מאמן קליעות במספר קבוצות NBA. אני מדבר על דייב הופלה, הנה זה כאן.
לפני 10 שנים בהיותי בחופשת קיץ בארה"ב, השתתפתי במחנה כדורסל בניו ג'רזי. באחד הימים הביאו את דייב הופלה כאורח שירצה על קליעה. והבחור הזה כל הזמן זורק, בזמן שהוא מדבר עם הילדים הוא זורק, מכל טווח, ולא רק זה שהוא זורק, הוא לא מחטיא.
ואני כמו שאר הילדים מסתכל עליו בפה פעור, ומנסה להבין את ההסברים שלו. מסתבר שהוא גם מבצע מעקב אחרי הזריקות בהרצאות, והאחוזים שלו עומדים על יותר מ-90%. מסתבר ששנה אחת היו לו 99.19%. עם 11,093 מתוך 11,183 זריקות. זה אחד הדברים המופלאים שיצא לי לראות בחיים. כאן אפשר לקרוא עליו קצת.
ועוד סיפור מאותו מחנה.
יצא לי לדבר שם עם אחד המאמנים והוא סיפר שהוא משחק בליגה השנייה בצרפת. באותו יום הלכתי לברר עליו פרטים באינטרנט, נכנסתי ליורובאסקט וגיליתי שהוא היה ה-MVP של הליגה. למחרת במחנה המלצתי לו לבוא לשחק בישראל. אבל הימים היו ימי פיגועים, והבחור ענה לי: "Israel? No no no"
למה אני מספר את זה? כי מספר שנים אחרי זה הוא הגיע לשחק בארץ, ובאיזו קבוצה הוא בחר לשחק? אשקלון. במקום פיגועים, הוא קיבל גראדים ואפילו את "עופרת יצוקה". זה לא הפריע לו לחזור לשחק באשקלון גם אחרי שנת רענון אי שם באירופה.
השחקן שאני מדבר עליו הוא כמובן ראשון טרנר.
עד כאן להפעם.
מבסוט עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ מהסיפור שלך על ראשון טרנר. בעקבות הסיפורים האחרונים על נדב הנפלד, וגם הסיפור הזה, אני קולט יותר ויותר שהעם מחזיק במגירותיו המון סיפורים נאים כרפאל.
ונשאלת השאלה, איפה הם היו עד עכשיו, ומדוע העם אינו מרביץ עוד כאלה ולעיתים מזומנות? הרי במת כדורסלע-האתר פתוחה לכל, וסיפורים טובים תמיד ימצאו את מקומם. בדיוק כמו שאומרים על השחקנים הטובים ביותר מבין הישראלים, שמוצאים את מקומם בטופ גם בין חמישה-ששה זרים בכל קבוצה.
שמעתי על דיייב הופלה, אם כי לא ראיתי אותו מעולם בפעולה במחנה כמו שאתה מספר. טוב שציידת אותנו בלינקים, לרווחת העם.
ולעניין החלק הראשון. זו שאלה שאף פעם לא תהיה לה תשובה. פחות או יותר כמו השאלה האם פרשנים צריכים להיות כאלה שבאו מהמגרש, או כאלה שיש להם ידע תיאורטי נרכש.
כידוע, יש הכל מכל.
כאלה שהיו פעם שחקנים טובים ומנוסים, והצליחו כמאמנים.
כאלה שהיו פעם שחקנים טובים ומנוסים, ולא הצליחו כמאמנים.
כאלה שלא היו שחקנים ברמות הבכירות, והצליחו מאוד כמאמנים.
כאלה שלא היו שחקנים ברמות הבכירות, ולא הצליחו כמאמנים.
בקיצור, זה מתחיל להישמע כמו חידות ההיגיון האלה, יו נואו.
רוצה עוד קצת כאב ראש? בבקשה.
יש פרשנים שלא היו שחקנים והם פרשנים מוצלחים.
יש פרשנים שהיו שחקנים והם פרשנים מוצלחים.
יש פרשנים שלא היו שחקנים והם פרשנים לא מוצלחים.
יש פרשנים שהיו שחקנים והם פרשנים לא מוצלחים.
אני מניח שעוד לפני שהגעת לשורה הזו תפסת את הכוונה שלי. רוצה טיפ אישי ונאה כרפאל? עזוב אותך. צא מזה. אין תשובה מוסמכת, וכל תשובה שיתנו לך תוכל לסתור על ידי חמישים
דוגמאות מנוגדות.
שלומות ונצורות בשלב זה.
