שלום ערן,

מעט נוסטלגיה שעלתה בי לפתע.

שני משפטים שמצאתי באתר "ספסל" שלחו אותי למסע נוסטלגי אל ילדותי בחולון בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים. נזכרתי איך הייתי נוסע באוטובוס עם חברים מכיתה ד' לראות את הפועל חולון באולם הפחים, נזכרתי באותו משחק מפורסם כשחולון כמעט ניצחה את מכבי.

התיישבנו קרוב למגרש וראינו בחימום את כל הכוכבים של מכבי, שכמו יצאו ממסך הטלוויזיה של ימי חמישי בערב (מישהו עוד זוכר איך היו קוטעים את משחקי מכבי באירופה בגלל מהדורת מבט ב-9? תוך כדי הקרנת המשחק היו מציגים את מחוגי השעון, שמתקרבים לשעה 9 ותמונת המשחק דעכה) משתעשעים עם הכדור בביטחון עצמי, וציפינו לראות אותם מביסים את אלילי חולון שנדמו לנו כחובבנים לעומתם.

לאט לאט במהלך המשחק חדרה ההכרה שהנה חולון הולכת לעשות את הבלתי יאומן - מפח הנפש שבעקבות ההפסד זכור לי עד עכשיו.

האם גם היום יש הורים שנותנים לילד בן 10 לנסוע עם חברים מהכיתה באוטובוס לראות כדורסל? אתמהה ממושכות ולא אדע להשיב.

המשחק היה צמוד והפכפך כשוויין בראבנדר (המנוול?) לא מחטיא אף קליעת עונשין. בדקות הסיום הוא עמד על קו העונשין ולקול שריקות הבוז של הקהל (כן, אפילו של אבא שלי שממש לא התעניין בכדורסל ורק לקח את הבן שלא הפסיק לנדנד) החטיא את אחת הזריקות.

מכבי ניצחו בסיום 93 – 92 ואהבת הכדורסל נצרבה בי.

לשמחתי הצלחתי "להדביק" את הבן שלי בחיידק הזה. בהתחלה עוד ניסינו לשלב בין ללכת למשחק ביפ מדי לפעם למשחק בליגת קזינו, עד שהוא אמר לי שהביפ משעמם אותו והוא מעדיף להישאר בבית ולראות כדורסל בטלוויזיה.

בברכה,

ארנון הראלי

מייל נאה ונוסטלגי מזה לא היה פה זמן רב. על פי התיאור, אני מבין שאתה בן 40, אולי קצת יותר, וטוב לדעת שכדורסלע-האתר מביא אליו גם קשישים כמוך. זה ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, שבאפריל ימלאו שמונה שנים לפטירתה. אלילה היתה.

לתמיהתך בעניין הילדים שנוסעים באוטובוס לראות משחקים? גם אני, יו נואו, כבר קשיש למדי ורחוק מאוד מהגיל 10. נדמה שגם סר ש. הרמלין לא יוכל לסייע לנו בנושא הזה. באועפ"כ, אני יכול לבשר לאומה שבני הבכור, איתי סלע הפלאי שמו, עוד מעט בן 12, החל בחודשים האחרונים להיעזר מפעם לפעם באוטובוס לצרכי הגעה אל חבריו וחזרה משם.

נדמה לי, אם כן, על אף שאינני אביב לביא, שקיים סיכוי סביר שחבורת ילדים בני 12, נניח, תוכל לצאת באוטובוס לאחד האולמות למשחק כדורסל. 10 קצת צעיר, והסכנות האורבות מסביב גדולות, כידוע. יחד עם זה, העולם התקדם ומתקדם כל הזמן והיום יותר קל, נגיש ומקובל, שאחד ההורים פשוט יאסוף שלושה-ארבעה ילדים במכוניתו, יסיע הלוך וחזור ושלום על ישראל.

עניין אחר שהעלית הוא משחקים נגד נבחרת אירופה. העלאת שמו של בראבנדר האלילי כשלעצמה יוצרת מעין צמרמורת קלה, נתקשה להכחיש זאת – מנוול או לא. ובאמת, היכן היא אותה נבחרת אירופית של פעם? היכן גדולי הכוכבים המתקבצים לכבוד אירוע גדול, פרישה של שחקן כזה או אחר וכדומה. איפה הם?

אולי אין יותר כוכבים. אולי כולם ב-NBA. אולי מהמעטים שנותרו בכל זאת, קשה להרכיב נבחרת. אולי יש יותר מדי תחרויות, ארגונים, מפעלים. יורוקאפ, פיב"א-קאפ, יורוליג, יול"ב קאפ, צ'אלנג' קאפ, סופרו-ליג, יורופליג. הלכנו לאיבוד, הלכנו. ואיתנו הלכה גם נבחרת הכוכבים.

בעניין אחד אני מקנא בך, אגב: לי, כילד, לא היתה קבוצת ליגת על לעקוב אחריה מקרוב כמו שהיתה לך בחולון. בפתח תקווה, עיר האורות של המזה"ת שבה גדלתי אי אז בימים, אין קבוצה בליגת קזינו. גם כיום המצב לא שונה: הבוגרים של מכבי משחקים בליגה הארצית והבוגרים של הפועל עלו עכשיו לליגה א'. רחוק-רחוק מהמצלמות, העיתונים ואתרי האינטרנט.

נשיאות הסיפרה ודירקטוריון כדורסלע-האתר מודים לך באופן אישי, ארנון, על שהצלחת להדביק את בנך באהדה לכדורסל והצלת עוד נפש תועה, שכמעט התגלגלה לתהומות הביפ, שלא נדע.

שלומות ונצורות בשלב זה.