ביום שישי האחרון מלאה שנה לפטירתה של אמא שלי, דינה. בגיל 69 בלבד, אחרי מאבק קצר אך אכזרי מאוד, ובצורה מאוד לא אופיינית לה - היא הרימה ידיים ונכנעה סופית. לסרטן הלבלב.

רק מי שאיבד הורה (בהנחה שמדובר בקשר הורה-ילד נורמטיבי), יכול להבין ולהזדהות עם כזה כאב וכזה חלל שנפער. לא עובר יום בלי שאני חושב עליה. המון. לא עובר יום, בלי שאני עוצר את עצמי לפחות עשר פעמים, רגע לפני שאני מתקשר אליה, כדי לשתף אותה בכל מה שבאופן טבעי הייתי משתף אותה. אינספור סיטואציות והקשרים, שבהם היא מילאה תפקיד מרכזי כאם, כסבתא, ובכלל - כצומת המרכזי במשפחה, שהכל עבר דרכו.

באחד הלילות האחרונים, בדרך חזרה מביקור בבית חולים בנסיבות אחרות לגמרי, פתאום חשבתי עליה בקשר לכדורסל. ליתר דיוק, נזכרתי בסיפור אחד ספציפי, הקשור לכדורסל מצד אחד, ומצד שני מאוד מאוד אופייני לה. מאוד הצחיק אותי הסיפור הזה בזמן אמת, וגם בכל פעם שנזכרתי בו מאז שהתרחש. מאחר שאני משקיע מאמצים רבים בהתמקדות בכל מה ששימח והצחיק אותי בקשר לאמא שלי, חשבתי לשתף גם אתכם. אותה, אגב, הוא הצחיק הרבה פחות.

כמה מלות רקע: מגיל שש, פלוס-מינוס, הכדורסל היה הדבר העיקרי בחיי. למרות שהייתי תלמיד לא רע בכלל (נסיכה א' בהערת אגב: באותם ימים רחוקים, "לא רע בכלל" היתה ההגדרה הנפוצה ל"חננה"), סדר העדיפויות בחיים היה ברור. גם להוריי, בין אם הודו בכך ובין אם לא. ברגע שהתחלתי לשחק בצורה מסודרת בקבוצת קט-סל, הפכו ההורים באופן טבעי לאוהדים מושבעים. הם אמנם לא ליוו אותי לכל משחק ומשחק, אבל נכחו ברבים ממשחקי הבית, ולפעמים גם במשחקי חוץ, אם אלה נערכו לא רחוק מדי. בכל מקרה ובכל מצב, הם תמיד הקפידו לעקוב, להתעניין ולהתעדכן.

גם אם לא יצא לה להגיע למשחק, וככל שחלפו השנים זה קרה יותר ויותר, הקפידה אמא שלי על הדיאלוג הקצר אך הקבוע, ברגע שיצרה איתי קשר לאחר שריקת הסיום: "כמה נגמר?", "ניצחנו / הפסדנו X הפרש". "כמה קלעת?", "ככה וככה", "יופי / לא נורא". זהו. עזבו ריבאונדים, אסיסטים, מי עוד הצטיין בקבוצה, כמה קלע זה ששמרתי (?) עליו וכן הלאה. העיקר, מה היתה תוצאת הסיום וכמה קלעתי. ככה זה היה, ושום דבר אחר לא היה יותר מדי חשוב מבחינתה.

חודשיים אחרי תחילת הטירונות, התחלתי להרגיש רע. מאוד רע. כאבי ראש איומים, סחרחורות, ובאופן כללי חוסר יכולת מוחלט לתפקד. אחרי כמעט יומיים של סבל מתמשך, הואילו בבסיס להחליט לפנות אותי לתל השומר, ובבדיקות שם התגלו ערכי לחץ דם גבוהים בצורה מסוכנת. אגב, מאחר שאז לא הבנתי כלום בנושא לחץ דם, והמספרים לא אמרו לי שום דבר, קיבלתי ממנהל המחלקה את ההסבר הבא: "אתה בן 18, ויש לך לחץ דם של אדם בן 95, בזמן שהוא עובר התקף לב חמור". עכשיו הבנתי.

מיותר לציין כמה הדאיג והלחיץ הסיפור הזה את המשפחה כולה, במיוחד את אמא שלי, אבל ככל שחלפו הימים, לחץ הדם יוצב פחות או יותר על ידי הרופאים והשחרור המיוחל מבית החולים הסתמן באופק, אותי הלחיץ משהו אחר לחלוטין: משחק ליגה ב' קובע של הפועל רמת דוד המיתולוגית, שבאותם ימים הייתי מלך הסלים שלה, אשר אמור היה להתקיים יומיים בלבד אחרי המועד בו עמדתי לחזור הביתה.

לי היה ברור, שאני מגיע למשחק וגם נוטל בו חלק פעיל. לאמא שלי, אחרי ששיתפתי אותה בכוונותיי, היה ברור שאני חסר אחריות, ושאין על מה לדבר. לא כדורסל, לא הענף-שאין-לנקוב-בשמו, לא טניס, ואם זה תלוי בה - גם לא דומינו. העיקר שלא אתאמץ וחלילה וחס אעלה את לחץ הדם. ניסיתי להסביר לה שאם לא אשחק - יש סכנה הרבה יותר גדולה שלחץ הדם שלי יעלה, אבל ללא הועיל. היא לא היתה מוכנה לשמוע.

מי שנחלץ לעזרתי, היה מנהל המחלקה. כשהיא חשפה בפניו את תכניתי ההזויה לטעמה, הוא, להפתעתה ולאכזבתה, לקח מיד את הצד שלי. "אנחנו בהחלט ממליצים על פעילות גופנית מבוקרת, כחלק מתהליך ההבראה. זה רק יכול להועיל ללחץ הדם. תני לילד לשחק, רק תשימי לב שהוא לא יגזים", אמר הרופא, שבן רגע הפך לאחד האנשים האהובים עליי בעולם כולו. מאחר שגם הרופא אמר, לא כל כך נותרה לה ברירה, והיא קיבלה את הדין, גם אם בדאגה גדולה ובלב כבד.

בערב בו התקיים המשחק, היא היתה מאוד עסוקה באחד ממאות המטלות, התפקידים והמחויבויות שלקחה על עצמה כל חייה, כך שנבצר ממנה להגיע ולשמור עליי אישית לוחצת על כל המגרש. ברם אולם, זה כמובן לא מנע ממנה להזהיר אותי מאה פעם לפני שיצאתי מהבית לא להגזים, ולא להעיז לשחק יותר מכמה דקות. במקביל, היא דאגה ליצור קשר עם כל חבריי לקבוצה, ולהודיע להם בעדינות שאם הם יאפשרו לי לשחק יותר מעשר דקות, יהיה להם עסק איתה. והאמינו לי, אמא שלי היתה האדם הכי טוב ומדהים עלי אדמות, אבל אף אחד לא רצה שיהיה לו עסק איתה כשהיא כועסת.

התחלתי את המשחק על הספסל, אבל כבר אחרי כמה דקות (של ניג'וס בלתי פוסק למאמן) עליתי למגרש. לא ברור מה גרם לכך, אבל למרות שבמשך חודש שלם לא נגעתי בכדור, הייתי פשוט מצוין. כל מהלך הצליח, כל זריקה נכנסה, ומאחר שלא שידרתי שום אותות מצוקה מבחינה גופנית, לא טרח איש להוריד אותי מהפרקט. בשורה התחתונה, שיחקתי יותר מ-30 דקות רצופות, במהלכן קלעתי משהו כמו 35 נקודות. רק כשהניצחון הובטח, חזרתי לספסל.

בסיום המשחק, השבעתי את כולם שאם אמא שלי שואלת - והיה ברור שהיא תשאל - יצהירו שלא שיחקתי שנייה יותר מעשר דקות. כולם אמרו שיהיה בסדר, מה שכמובן גרם לכך שכשנכנסתי הביתה, לא הופתעתי למצוא את אמא מחכה לי בפנים כועסות. "ככה אני יכולה לסמוך עליך שתשמור על עצמך?", הטיחה בי. "מה עשיתי?", היתממתי. ,"מה עשית? אני אגיד לך מה עשית", אמרה האשה האהובה והחכמה הזו, "במקרה פגשתי את יוסי במגרש החניה, ושאלתי אותו כמה זמן שיחקת הערב. הוא ענה שזה התנהל בדיוק לפי מה שביקשתי: עלית למגרש, שיחקת עשר דקות, קלעת 35 נקודות ותרמת את חלקך לניצחון. ילד שלי, אני אמנם לא המבינה הכי גדולה בעולם בכדורסל, אבל אם הייתי חושבת שאתה מסוגל לקלוע 35 נקודות בעשר דקות, רוב הסיכויים שלא הייתי קוראת לך שחר, אלא דוקטור ג'יי".

shaharhermelin@gmail.com