איפשהו, בין התשבוחות הרבות שהורעפו על ממפיס גריזליז אחרי הניצחון על הספרס, קצת הלך לי לאיבוד מארק גאסול. כולם דיברו, ובצדק, על זאק רנדולף, על הרוח הצעירה והאנרגיות המצוינות של הקבוצה, על איך שלאן שהם לא מגיעים הם לא דופקים חשבון ולא מפחדים מאף אחד, על העבודה המצוינת של ליונל הולינס וכן הלאה וכן הלאה. על גאסול לא כל כך דיברו, לפחות לא כמו שמגיע לו.

אודה ולא אבוש, בפעם הראשונה שראיתי אותו משחק, עולה לפרקט אי שם מקצה הספסל של ברצלונה, היה לי ברור לחלוטין שהוא בסגל רק משום שהוא אח של פאו. סוסון יאור אמיתי, שמן הסתם ימצא יום אחד את מקומו גם בביצה שלנו, העולה לכמה דקות, עושה שלוש-ארבע עבירות, מגרד כמה ריבאונדים ולפעמים, בדרך נס של ממש, גם מצליח איכשהו לשים את הכדור בטבעת.

לפני שלוש שנים, כאשר הוא נבחר בדראפט, השאלות העיקריות מבחינתי היו: "למי פאו שילם כדי שייקחו אותו?", ו"מעניין כמה זמן יעבור, עד שהוא יחזור עם הזנב בין הרגליים לברצלונה?".

הימים חלפו, ודי מהר הסתבר לי, ולא בפעם הראשונה, כי בין מחשבותיי לבין המציאות - המרחק רב, גדול ועצום. בדיוק כמו שקרה עם אחיו, רק באופן הרבה פחות צפוי מבחינתי, האיש עבד על עצמו בצורה אינטנסיבית, השתפר, התקדם והתפתח, עד למצב בו אין לו מה להתבייש מול כל סנטר אחר בליגה. ודאי שהוא לא הכי טוב ביניהם, אבל יש לו מה למכור מול כל אחד ואחד מהם.

בפלייאוף, לפחות עד עכשיו, הוא בשיאו. לעומת 32 דקות במהלך העונה הסדירה, הוא מבלה על הפרקט יותר מ-40, וגם התפוקה בהתאם. 14.2 נקודות לעומת 11.7, ובעיקר 12.3 ריבאונדים לעומת שבעה בלבד עד לתחילת הפלייאוף. את משחק מספר אחת מול אוקלהומה, הוא סיים עם 20 נקודות ב-82 (!) אחוז מהשדה, 13 ריבאונדים, שלוש חסימות, ארבעה אסיסטים וחטיפה. אליל בהתהוות, לא נכחיש זאת.

אבל אלה לא רק המספרים. עקבתי אחריו מקרוב במהלך הסדרה מול סן אנטוניו. האיש פשוט מבין כדורסל. שומר נכון בהגנה, תופס מצוין עמדות לריבאונד. נע נכון בהתקפה לעמדות הפנויות, קולע באחוזים גבוהים את הזריקות עליהן הוא עובד כבר שנים. אולי אין לו מגוון של מוּבִים כמו לסנטרים אחרים, כולל אחיו, אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה נהדר. ואם כבר מדברים על סנטרים אחרים, הרי שבניגוד להם - גאסול לא מנסה כמעט אף פעם לעשות משהו, שהוא לא בטוח במאה אחוז שהוא יכול לבצע.

לפני כמה שבועות, שמעתי באיזשהו מקום ראיון קצר עם פאו גאסול. רוב הראיון אמנם עסק בלייקרס בכלל, ובפאו עצמו, אבל כשהועלה שמו של אחיו, בהקשר לעובדה כי קיים סיכוי (אז עדיין בבחינת סיכוי קלוש ביותר, אבל היום - הרבה יותר ריאלי, כמובן) ששני האחים ימצאו את עצמם נאבקים ראש בראש ומרפק במרפק על הכרטיס לסדרת הגמר - נהנה פאו לפרגן לאחיו, ובגדול.

"אין לי מספיק מלים, לא בכלל ובוודאי לא באנגלית, כדי לתאר כמה אני שמח על ההתקדמות שמארק עשה, ואיזה שחקן מצוין הוא כיום", אמר פאו, "אין לי ספק, כי הוא ימשיך וישתפר, ואין שום סיבה בעולם שהוא לא יהיה טוב ממני, ואולי הוא בעצם כבר טוב ממני". אז אוקיי, כולנו יודעים שמדובר בהיסחפות קלה עד גבה-גלית, אבל בשורה התחתונה, כשייצא לכם בזמן הקרוב לצפות בממפיס, ויש להניח שייצא לכם, אתם מוזמנים להתרשם בעצמכם ממארק גאסול. אני מרשה לעצמי להמר שתיהנו, ודאי שיותר מאלה שמשחקים מולו.

shaharhermelin@gmail.com