סר ש. שלומות ונצורות לך,

מתוקף תפקידך הרם והנישא של ראש אגף השיפוט בכדורסלע-האתר, רציתי לקבל את חוות דעתך המלומדת בסוגיה הבאה: מדוע בישראל, וגם במפעלים האירופאים השונים, לוקח כל כך הרבה זמן עד שהשופטים שורקים עבירה טכנית נגד מישהו, בעוד בליגת מנש כל מי שרק מעיז לצייץ - חוטף מיד?

גם השבוע, כמדי שבוע, צפיתי בלא מעט משחקים – ליגת קזינו וליגה לאומית בארץ, ומנגד פלייאוף מנש - וההבדלים זועקים לשמיים. כאן,
הנשמה יוצאת ואנשים מרשים לעצמם לעשות כמעט מה בא להם עד שאיזשהו שופט מגיע למסקנה שאולי כדאי לו להגיב. שם, עושה רושם שברגע שמישהו רק חושב לומר משהו, הוא מקבל טכנית.

האם אתה באופן אישי בעד שריקות אוטומטיות שכאלו, או נגדן? אתמהה ממושכות ונואשות ולחלוטין לא אבין זאת.

יוסי

אכן כי כן, שאלה נאה היא זו, החוזרת ועולה מספר פעמים בכל עונה, ולפעמים גם בכל חודש, או אף בתדירות גבוהה מזו. התשובה, לעניות דעתי הלא קובעת, פשוטה מאוד: הכל עניין של חינוך.

אני לא מתכוון לחינוך שקיבלו או מקבלים שחקני NBA בבתי הוריהם, וגם לא לכך ששופטים בוחרים להעביר לשחקנים סדרת חינוך, אלא לאופן בו מצליחים ראשי ה-NBA והאחראים על השיפוט שם, "לחנך" את השופטים ללכת בדיוק לפי המדיניות שנקבעה בתחום ההתנהגות הבלתי ספורטיבית של שחקנים ומאמנים, ולא לסטות ממנה כהוא זה.

אם זכרוני אינו מטעני, בעבר כבר הבאתי כאן את הסיפור הקצר והקולע הבא, אולם מאחר שהוא קשור ישירות לשאלתך, מן הראוי לספרו שוב: לפני המון שנים, שובצתי לשפוט משחק זניח במסגרת משחקי המכביה המי-זוכר-איזו. מראש היה ברור כי מדובר במשחק ברמה נמוכה ביותר, והדבר היחיד ששימח אותי בקשר לשיבוץ הזה היה הפרטנר: טוד וורניק, האגדה והאיש, שכל הזדמנות לשפוט איתו היתה מבורכת מבחינתי.

כשהגענו לאולם, עדיין התנהל שם משחק אחר באותו בית, ומטבע הדברים התעכבנו מספר דקות לצפות במתרחש. בשלב מסוים, כעס אחד השחקנים על כך שלא נשרקה עבירה לטובתו, ותוך כדי ירידה להגנה זרק איזו מלה לשופט. זה האחרון עצר את המשחק, קרא לשחקן וניהל איתו את השיחה המוכרת לכולנו, בסגנון "זו הפעם האחרונה שאני מעיר לך. בפעם הבאה תחטוף טכנית". "אתה רואה?", אמר לי טוד (כזכור וכידוע - בוגר האסכולה האמריקאית), "זה בדיוק מה שאסור לשופט לעשות. אם אתה חושב שמה שהוא עשה לא מחייב טכנית, תתעלם ותמשיך במשחק. אבל אם זה מצדיק, תן לו מיד. בלי שיחות הבהרה ובלי קשקושים".

זהו, בתמצית, ההבדל העיקרי בין ה-NBA לבין ישראל ואירופה בנושא ההתנהגות הבלתי ספורטיבית. גם כאן וגם שם ישנם חוקים ברורים, והנחיות ברורות לא פחות לשופטים כיצד לנהוג בכל מצב. העניין הוא, שב-NBA כל השופטים, או לפחות רובם המכריע, ממלא את ההוראות כלשונן, בעוד שבארץ ובאירופה תמצא שופטים רבים, המגלים גמישות רבה בפרשנות שהם נותנים לסעיף הזה בחוקה.

איפה אני בסיפור הזה ואיזו גישה עדיפה בעיניי? שאלה טובה. מצד אחד, אני שייך לאלה שחושבים שאנשי ה-NBA מגזימים לגמרי. אצלם, גם תנועת תסכול הכי פשוטה של שחקן או מאמן, שבכלל לא בטוח שכוונה כלפי השופטים, גוררת עימה ברוב המקרים שריקה לטכנית. מצד שני, מן ההגינות לציין, נוצרה שם מציאות בה כולם, בלי יוצא מן הכלל, מבינים שלא מתחכמים או מתעסקים עם השיפוט, וזה דווקא לא כל כך רע.

בינתיים, בליגות הישראליות ובמפעלים האירופאים פשוט מביך, שלא לומר מביש, לצפות כמעט מדי שבוע בשופטים המאפשרים לשחקנים למתוח את החבל הרבה מעבר למה שצריך. אותם שופטים הופכים למעשה את עצמם לסוג של סמרטוטים, מה שמשפיע עליהם גם במשחקים אחרים. זה, לטעמי, דווקא כן כל כך רע.

אי לכך ובהתאם לזאת, הגישה האולטימטיבית בעיניי נמצאת איפשהו באמצע: גם להגיב מיד על כל מה שמחייב תגובה, אבל גם לדעת לא להיות קטנוני יותר מדי, ולהבין שישנן תגובות אינסטינקטיביות שאפשר להתעלם מהן. ישנם שופטים כאלה בארץ ובאירופה, אולם למרבה הצער מדובר במיעוט. להגיד לך שאני צופה שינוי דרמטי בנושא? לא ממש. כאן ימשיכו להבליג יותר מדי, שם ימשיכו לשרוק יותר מדי, ובשורה התחתונה עולם כמנהגו ינהג.

שחר שלום רב,

כאוהד שיקאגו בולס ותיק, אני נרגש ונסער מעלייתנו לגמר המזרח לראשונה מזה 13 שנה. אינשאללה נקרע לשחצנים ממיאמי את הצורה, וניקח אליפות אחרי ניצחון 2:4 על אוקלהומה (יש לך ספק שדאלאס עושים במכנסיים?).

השחקן האהוב עליי בבולס הנוכחיים הוא לא דריק רוז, כמו שניתן היה לצפות, גם לא קרלוס בוזר הביריון החביב, אלא דווקא ג'ואקים נואה. מת על השחקן הזה, על האנרגיות שלו, ובמיוחד על הפוטנציאל שלדעתי רחוק עדיין ממימוש.

ג'ואקים, כמו שיודעים כולם (ומי שלא יודע, שיתבייש לו), הוא בנו של טניסאי העבר המהולל יאניק נואה. מה שאני אוהב בעובדה הזו, הוא שהילד גדל להיות שחקן NBA נהדר, למרות שאביו בא בכלל מספורט אחר. ממרומי גילך הקשיש, האם אתה זוכר עוד דוגמאות כאלו,של כדורסלנים שבאו מבית ספורטיבי, אבל לאו דווקא משושלת כדורסלנית?

עמי

הרשה לי לצטט את יו"ר הדירקטוריון, שלשאלות מעין אלו נוהג לענות ב"אין לי את הכוח, הרצון ו/או הסבלנות להתחיל לחפש עכשיו באינטרנט", או משהו כזה. צודק היו"ר, צודק עד מאוד, גם לי אין.

מה שאני יכול לומר בשליפה, הוא שאם אינני טועה, אביו של גרנט היל היה שחקן פוטבול מקצועני. בכיוון ההפוך של תהליך האבולוציה, בתו של ד"ר ג'יי, אלכסנדרה סטיבנסון, היא טניסאית (ואולי כבר פרשה. אין לי מושג). לגבי דוגמאות אחרות, אנא פנה לגוגל הקרוב למקום מגוריך.

shaharhermelin@gmail.com