מיאמי מול דאלאס בסדרת הגמר של ה-NBA. אם זכרוני אינו מטעני, הימרתי בתחילת הפלייאוף על מיאמי מול סן אנטוניו במעמד הזה. במלים אחרות, חמישים אחוז הצלחה בהימור, שזה הרבה מעל הממוצע שלי. כמה הרבה? ההיסטוריונים טוענים כי מדובר במשהו בסביבות חמישים אחוז.

על פניו, סדרה בין מיאמי לדאלאס מביאה איתה כמות נאה של סיפורים ואנקדוטות: האם הטריו ווייד-לברון-בוש ימלא את "ייעודו"? טבעת ראשונה לקינג ג'יימס, או שמא אחת שכזו דווקא לדירק נוביצקי ולג'ייסון קיד? עד כמה יושפעו המאבריקס מהזיכרונות של סדרת הגמר מ-2006, עם ההיחנקות המפורסמת שלהם - ושל נוביצקי בפרט - מול אותה מיאמי? האם יצליח ריק קרלייל להיכנס לרשימה המכובדת, של אלה שזכו באליפות ה-NBA הן כשחקנים והן כמאמנים? וכן הלאה שאלות, קושיות וקוריוזים. הכל טוב ויפה ונכון, אולם בפועל, הציוות היט-מאבריקס מעורר שאלה אחרת, קריטית והרת גורל הרבה יותר, המתעוררת מחדש לקראת כל אירוע שכזה - בעד מי אני?

לא פעם ולא פעמיים עסקנו כאן בעובדה, כי אין שום אפשרות לצפות בהתמודדות ספורטיבית כלשהי, מבלי לבחור צד. לא יודע אם זה עניין פסיכולוגי, ביולוגי, גנטי, כימי או רדיואקטיבי, עובדה היא זו ואין עליה עוררין. במלים אחרות, הראו לי מישהו הטוען כי צפה באיזשהו אירוע ספורט, ובכלל לא היה לו אכפת מי ינצח ומי יפסיד, ואראה לכם אחד שלא אומר אמת, או שאינו אוהד ספורט אותנטי, או שאין לו מושג, או כולם גם יחד. כלומר, חובה עליי לבחור כאן צד, אבל מה לעשות ומדובר בשני צדדים שאני לחלוטין לא סובל?

למיאמי דווקא רכשתי סימפטיה רבה עד העונה הנוכחית, לרבות באותה סדרת גמר לפני חמש שנים. העובדה, כי את מדיה לבשו שאקיל האחד-ואין-וגם-לא-יהיה-שני-לו, אלונזו מורנינג האליל, ווייד הנפלא וגם יודוניס האסלם, באותם ימים חוטב העצים ושואב המים היעיל ביקום - היתה אחת משתי סיבות מצוינות לרצות ביקרם ולתמוך בהם בדרך לאליפות. לסיבה האחרת קראו ועדיין קוראים מארק קיובן, בעלי המאבריקס, שלהגדירו כ"מאוס ובלתי נסבל בעליל מכל בחינה שהיא", יהיה בבחינת עלבון צורב לכל המאוסים והבלתי נסבלים בעליל מכל בחינה שהיא באשר הם.

והיום? פלאש והאסלם עדיין שם, כמובן, אבל הצירוף של לברון ובוש טורף את כל קלפי הסימפטיה שלי למיאמי. לא חושב שיש צורך לפרט בפעם המיליון כמה אנטגוניזם זה יצר ולמה. אסתפק בכך שאצהיר שוב, כי האנטגוניזם הנ"ל לא פסח גם עליי. עד כדי כך לא פסח, שבקלילות מפתיעה הפכתי לפני כחודש לאוהד מושבע של בוסטון סלטיקס, השנואה עליי מאוד בימים כתיקונם, רק מתוך רצון ותקווה לראותם ממגרים את ההיט. לא סובל את מיאמי הנוכחית. פשוט לא סובל.

ומנגד, זו אותה דאלאס מאבריקס, עם אותו מארק קיובן. לא שיש לי בעיה עם זה שנוביצקי וקיד ייקחו סוף סוף אליפות. בכלל לא. גם לא עם שון מריון, ג'ייסון טרי, חוזה בראה, טייסון צ'נדלר ופג'ה סטויאקוביץ'. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם (טוב, רובם) יודעים את תורת הכדורסל על בוריה, ואף לא אחד מביניהם מעורר בי סלידה באופן זה או אחר. קיובן, לעומת זאת, הוא סיפור אחר. האיש מעצבן אותי בכל כך הרבה רמות, עד שאני לא יכול לדמיין אותו חוגג עם הגביע, בלי להרגיש תחושת בחילה עזה. עד כדי כך.

אם לסכם, זהו מצבנו העגום, נכון לרגע זה: להתעלם מסדרת הגמר - אי אפשר. לעקוב אחרי סדרת הגמר בלי להיות בעד מישהו - גם אי אפשר. אם בוחנים את שתי הפיינליסטיות, הרי שבמונחי אהדה ספורטיבית זו נבלה וזו טריפה. מה עושים? אכן דילמה היא. דילמה קשה מנשוא. האמריקאים נוהגים לקרוא למצבים כאלה "בחר את הרעל שלך". אין ספק, הגדרה קולעת. תרתי משמע.

ברם אולם, לא איש הבורח מדילמות ומהחלטות נוקבות וכואבות אני. אי לכך ובהתאם לזאת, כינסתי את עצמי לישיבה שלא מן המניין, ובתום דיונים, התלבטויות והתחבטויות, נפל הפור: דאלאס. כן-כן, אמרתי דאלאס. בלית ברירה, מוכן אני לסבול את פרצופו הזחוח של קיובן, מרוח על פני כל מדורי הספורט בשמחת ניצחון, ובלבד שלא לראות את לברון ג'יימס באותה פוזה ממש. לו אני לברון, הייתי מבצע חשבון נפש רציני עקב הידחקותי אל מתחת לקיובן בסולם הגועל נפש, אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

shaharhermelin@gmail.com