סר ש. האציל שלומות ונצורות לך,

בהמשך ישיר לטור האחרון שלך, אני מבקש לשלב בין מה שכתבת על גמר ליגת מנש שייפתח השבוע, וגם למשהו אחר, אותו הזכרת כמה וכמה (וכמה!) פעמים בשנה-שנתיים האחרונות. כוונתי לסלידתך גם ממיאמי וגם מדאלאס, כפי שהיטבת לתאר בעצמך, ובמקביל - לעימותים ההיסטוריים בין הלייקרס לסלטיקס בשנות ה-80'.

אם זכרוני אינו מטעני, לאורך השנים טענת שוב ושוב כי אותן סדרות של מג'יק ושות' נגד בירד וחבריו, היו הגדולות בהיסטוריה, וכי שום דבר לא יכול להתחרות באוסף הכישרונות שהיו על המגרש באותם ימים. ואני טוען: לא משנה מה אתה, אני או כל אחד אחר חושב על מיאמי, דאלאס וכל מי שמשחק בשורותיהן או קשור אליהן (כמו מארק קיובן "אהובך") - כמות הכישרון והפוטנציאל שיהיו שם לא נופלים בכלום מאותן לייקרס וסלטיקס. על אפך ועל חמתך.

ולפני שאתה שולח אותי לאשפוז כפוי, אשמח לפרט מעט יותר: אם נשווה בין אלופת המזרח הנוכחית, מיאמי, לסלטיקס של אז - הרי שהשילוש הקדוש לברון-ווייד-בוש לא רק שלא נופל, אלא אף עולה בהרבה על זה של בירד-מקהייל-פאריש. גם השחקנים האחרים: מייק ביבי, האסלם, ג'יימס ג'ונס, מריו צ'אלמרס, אילגאוסקאס, מייק מילר וכל השאר, טובים לדעתי מאלה שהקיפו את בירד, פאריש ומקהייל. אם היינו עושים סדרה של עשרה משחקים בין מיאמי של היום לסלטיקס של אז (כשהם בשיא יכולתם, כמובן, לא פנסיונרים), הסלטיקס לא מנצחים יותר משני משחקים.

במערב, עם כל הכבוד למג'יק וקארים, אני לא חושב שלנוביצקי, קיד, ג'ייסון טרי, טייסון צ'נדלר ושון "מטריקס" מריון יש מה להתבייש מולם. לדעתי, בסדרה של עשרה משחקים בין דאלאס של היום ללייקרס של מג'יק - דאלאס מנצחים בגדול.

בקיצור, עם כל הכבוד לשנות ה-80' העליזות, הסדרה הנוכחית הולכת להיות ואף תהיה טובה יותר. אשמח לתגובתך המלומדת.

אשר

שלום גם לך אשר,

מלים כדורבנות, לא אנסה אפילו להכחיש זאת. ברם אולם, הרשה לי להגיע כבר בפתיחת דבריי לשורה התחתונה, ולצטט את אמי המנוחה. כאשר, בגיל חמש או שש, שאלתי אותה אם זה בסדר מבחינתה שאביא הביתה נחש כחיית מחמד, ענתה אמא: "שחר, יש דברים שאפילו בצחוק אסור להגיד".

רוצה לומר, לא. ממש לא. לא באל"ף רבתי, בלמ"ד הפועל או בהיי הג'יפ. ככלל בחיים, אינני נוהג להשתמש במונחים כמו "חילול הקודש", אבל יש מצב שבמקרה שלך אחרוג מהכלל הזה. עם כל הכבוד, ויש הרבה, לכל מי שייקח חלק בסדרת הגמר הנוכחית, להשוות בין שתי הקבוצות האלו לסלטיקס וללייקרס של האייטיז זה - איך אומר בעדינות יוצאת דופן - לא לעניין.

אין מדובר כאן על שחקן ספציפי כזה או אחר, וגם לא על שניים או שלושה מכאן או משם (אני משוכנע, למשל, שבטורניר אחד-על-אחד, גם לברון וגם ווייד היו מנצחים כמעט כל שחקן של הלייקרס או הסלטיקס של אז). מדובר במשהו שהוא הרבה יותר מזה, ושאיפיין במקביל את שתי הקבוצות: שילוב בין כישרון כדורסל נטו, כימיה נדירה בין השחקנים, אינטליגנציית משחק, קשיחות פיזית ומחויבות טוטאלית, שבין השאר נבעה גם מהיריבות ההיסטורית האדירה בין המועדונים.

היום? יש כישרון, יש דרייב אדיר לקחת אליפות, במיוחד אצל לברון מכאן ונוביצקי, קיד וקיובן משם, אבל איפה שאר המרכיבים של היום ואיפה אלה של האייטיז. "אלה שהקיפו את בירד, פאריש ומקהייל", כהגדרתך, היו בסך הכל שחקנים אלמונים ומוגבלים כמו דניס ג'ונסון המנוח, וייבדלו לחיים ארוכים דני איינג', השריף האלמותי דייויד ת'רדקיל, סדריק מקסוול, ביל וולטון, דארן דיי, ריק קרלייל (מאמן המאבריקס הנוכחי), קווין באקנר ואחרים. לו היינו מצליחים לארגן סדרת כאילו מול ההיט של היום, אני מוכן להמר שהיה נגמר 4:6 או 3:7 לסלטיקס.

הלייקרס של אז מול דאלאס של היום? צר לי, אבל סדרה כזו היתה חייבת להיערך בחסות צער בעלי חיים, או ארגון דומה. נוביצקי, טרי, מריון, צ'נדלר, קיד ובראה, נגד מג'יק, קארים, ג'יימס וורת'י, ביירון סקוט, מייקל קופר, קורט ראמביס, בוב מקאדו, ג'מאל ווילקס, איי.סי. גרין ומיטש קופצ'אק? אם דאלאס לוקחים יותר משני משחקים מתוך עשרה, אני מתחייב קבל עם וסייבר-ספייס להפוך לאוהד שרוף של סן אנטוניו ספרס.

בקיצור, דבר חלש. רק חסר לי שמג'יק או בירד למדו איפשהו עברית ויקראו את הקטע הזה.

shaharhermelin@gmail.com