אודה וממש לא אבוש: אני נמנה על אלה, החווים עונג צרוף מהצפייה ביכולתו-הדלה-עד-דלה-מאוד של לברון ג'יימס במהלך סדרת הגמר, לפחות בכל הקשור לרבעים האחרונים ולזריקות המכריעות. כיף גדול לצפות באיש, שכל כך הרבה כבר הכתירו כמי שישתווה לג'ורדן ואף יעבור אותו, ושהליגה עצמה עושה הכל כדי להבליט אותו מול כולם ומעל כולם, ושכבר חגג למעשה אליפות כבר ביום בו חתם במיאמי - בזמן שהוא לא מסוגל לסייע לקבוצתו להשיג נקודות ברגעים שהיא הכי זקוקה להן.

נכון שהסדרה עוד לא נגמרה, ובשום אופן אי אפשר לבטל את סיכויי ההיט לשחזר את מה שעשו הלייקרס רק לפני שנה באותו מצב בדיוק ובכל זאת לזכות באליפות. נכון גם שלברון מסוגל להמטיר פתאום 30 ו-40 נקודות על הראש של דאלאס, ובפעם המי יודע כמה להוציא אותי מפגר, אבל לפחות עד עכשיו אני נהנה - גם מהמאבריקס וגם מהחולשה של ג'יימס במאני-טיים. ולא - לא נפלתי מהטריפל-דאבל שלו במשחק מספר חמש. נכון שטריפל-דאבל זה תמיד נאה ומרשים, ודאי שבסדרת גמר, אבל מה עם לשים את הדבר העגול ההוא בטבעת בדקה האחרונה?

זו לא רק העובדה שהוא לא קולע בשלהי המשחק. זה האופן בו הוא נמוג לחלוטין, לא יוזם כמעט כלום, ובאופן כללי עושה רושם שהוא בורח מהכדור. ממש כאילו היה אחרון נערי הפוסטר, שנזרק בחוסר ברירה למגרש, נמצא תחת הלם מוחלט מעצם היותו חלק מהאירוע, ועושה הכל כדי להעביר את האחריות ממנו והלאה - לילדים הגדולים והחזקים שעליהם אפשר וצריך לסמוך. במלים אחרות, כמו איציק כהן בגמר גביע אירופה 88', רק הפוך.

את רוב המידע החשוב על איציק כהן תמצאו כאן, במקום המכובד שהוקצה לו בביצת סוסוני היאור. "עד כמה שאני זוכר, גם באופיו כשחקן הוא לא היה אריה שואג שש אלי קרב...אני, לפחות, חושב שעם אופי אחר יכול היה להיות הרבה יותר מאיים מתחת לסלים", מעיד עליו יו"ר הדירקטוריון, שהכיר אותו אישית ואף זכה לשחק מולו ואיתו פעמים לא מעטות. יכול להיות. בהחלט יכול להיות שהאיש, על נתוניו הגופניים המאיימים, יכול היה להוציא מעצמו יותר, אבל ככל הזכור לי - לפחות בשנותיו במכבי ת"א היה כהן עושה הכל כדי לקחת בארבע ידיים כל הזדמנות וכל דקת משחק שניתנו לו, ומעולם לא חשש מאיש ומכלום. לפחות כך התרשמתי מבחוץ.

השיא, כמובן, היה גמר גביע אירופה ב-88', שנערך בגנט שבבלגיה. היו"ר מזכיר את אותו משחק מפורסם בחצי שורה, אבל אולי מן הראוי לפרט מעט יותר, גם עבור קוראינו הצעירים יותר, גם עבור אלה שסתם הספיקו לשכוח את הפרטים, ובעיקר כי הסיפור מתכתב מצוין עם אימפוטנטיותו העכשווית של לברון.

לפיינל-פור של גביע אירופה לאלופות 88' - אם זכרוני אינו מטעני, הראשון שנערך אי פעם על ידי פיב"א - הגיעו טרסר מילאנו, אז אלופת אירופה המכהנת (עם אושיות דוגמת בוב מקאדו, מייק ד'אנטוני, מנגין, פיטיס, רוברטו פרמייר ואחרים), אריס סלוניקי (בראשות גאליס, ינאקיס, סובוטיץ', גרג ווילצ'ר, פיליפו ורומנידיס), פרטיזן בלגרד (דיבאץ', פספאל, פצ'ארסקי, גרבוביץ', ואיתם גם סשה דג'ורג'ביץ' הצעיר, וז'לימיר אוברדוביץ' הפחות צעיר, אך עדיין שחקן חשוב בפאזל), ומכבי ת"א עם קווין מגי, ג'מצ'י, ברקוביץ', קני בארלו, סימס, ארואסטי, דניאל, ליפין, ובקצה הספסל גם איציק כהן.

בחצי הגמר עברו מכבי את פרטיזן וטרסר את אריס באותה תוצאה ממש, 82:87, רק כדי לפגוש זו את זו שנה שנייה ברציפות במעמד השיא של היבשת (שנה קודם זה נגמר 69:71 למילאנו, עם האייר-בול המפורסם של ג'מצ'י בשניות הסיום). טו מייק א לונג סטורי שורט, טרסר הצליחה לנטרל כמעט לחלוטין את קווין מגי, הכוכב הגדול של מכבי, שלא רק שהיה רחוק ממנת הנקודות והריבאונדים הרגילה שלו, אלא אף הסתבך קשות בבעיית עבירות. ארבע כאלו נרשמו לחובתו עוד במחצית הראשונה, ודקות מעטות לאחר פתיחת השנייה הוא ספג את החמישית.

במקום מגי, שלח למערכה מאמן מכבי, רלף קליין, את כהן, שבימים כתיקונם שימש בעיקר כיריב אימונים לסנטר. מקסימום קיבל דקות בודדות פה ושם. איציק, להפתעת כולם, או לפחות רובם, עלה לפרקט כאילו לא מדובר במשחק הכי חשוב בו לקח חלק מאז ומעולם. במהלך 13 הדקות שקיבל, קלע שש נקודות ללא החטאה וללא היסוס בזריקה, הוריד שבעה ריבאונדים, סייע למכבי לחזור מפיגור דו ספרתי לשוויון, ובעיקר לא דפק חשבון למנגין, מקאדו או כל אחד אחר. מכבי אמנם נוצחה 90:84, אבל העובדה שעד היום רבים זוכרים את המשחק בתור "הגמר ההוא בו איציק כהן נתן את הופעת חייו", מדברת בעד עצמה.

הנה כאן תקציר של אותו גמר מ-88', כולל ארבע משש הנקודות של כהן. שווה לשלוח ללברון, שילמד ויקבל השראה. במחשבה שנייה, אולי נעשה את זה רק אחרי שהוא יימס לו גם במשחק מספר שש. אם כבר עבודה, אז עד הסוף.

עשו לי את הסופ"ש

מאחר ש"נאה" בן עשר או עשרים מלה לא יעשה מספיק חסד עם העניין, מן הראוי להעלות על נס גם כאן, וביתר פירוט, את הפרויקט המלבב של "ידיעות תקשורת" מיום שישי האחרון. לגמרי אאוט אוף דה בלו, בא הכתב זיו רביב, והצדיע לאולמות הכדורסל של התנועה הקיבוצית: גורן יזרעאל במזרע, המבצר במשמר העמק, כפר בלום, "הרפת" של גן שמואל, נען, כפר גלעדי, שפיים וגבעת חיים מאוחד.

המידע על כל אולם כולל פרטים היסטוריים - שנת הקמה, קבוצות ששיחקו בו, שחקני בית מפורסמים ודמויות מיתולוגיות אחרות הקשורות באותם אולמות, משחקים גדולים מהעבר, אנקדוטות, וגם צילום עדכני ומידע על הקבוצות המשתמשות בו כיום, אם בכלל (האולם של גבעת חיים, למשל, כבר הספיק להפוך למחסן).

כמי שחלק משמעותי מחייו עבר עליו באולמות הללו, ואף זכה לשחק ברובם, נהניתי עד בלי די מפרץ הנוסטלגיה הזה, עד כדי כך שהתעלמתי לחלוטין מאיזה אי דיוק קטנטן או שניים. ח"ח גדול לחבר רביב ולשותפיו לפרויקט. עשו לי את הסופ"ש.

shaharhermelin@gmail.com