כמה וכמה ימים ביליתי השבוע בחברת כמה וכמה צעירים אמריקאים, רובם ככולם אוהדי ספורט מושבעים. לא שהם הגיעו ארצה עקב עניינים ספורטיביים מסוימים. ממש לא. הם היו חלק מקבוצה שאירחנו במסגרת העבודה, אבל בנוסף להתעניינות הרבה בתכנית הביקור, ניצלו חלק משמעותי מהזמן הפנוי המועט שנותר לדיונים נוקבים בענפי הכדור החביבים עליהם.

כשהגענו לעסוק בכדורסל, מיצינו תחילה את ענייני השביתה ב-NBA ("לא יקרה כלום אם העונה לא תיפתח, או אפילו תתבטל לחלוטין. העיקר שבסוף יהיה סדר בבלגן. רוב הפרימדונות שם מרוויחים הרבה יותר ממה שמגיע להם, וממילא בייסבול ופוטבול מעניינים את הציבור הרבה יותר"), ומשם המשכנו היישר להשלכותיה האפשריות ("קובי בטורקיה? דווקא נראה לי שהוא ירגיש בבית שם. גם בלוס אנג'לס כבר כמעט לא שומעים אנגלית ברחוב").

או אז, התגלגלה השיחה לענייני דריק שארפ וגופייתו, שתיתלה או לא תיתלה בשמי היכל נוקיה. מסתבר שהם קראו או שמעו משהו בנושא, ורצו לדעת מה הסיפור. סיפרתי להם. הם ביקשו לדעת מה דעתי האישית. עניתי שדעתי האישית היא שהיוזמה הזו, אם אכן תצא אל הפועל, היא שערורייה. לא בגלל שלשארפ לא מגיע כבוד, אלא בגלל שבארץ אין לרוב האנשים והקבוצות מושג איך הדברים האלה צריכים להתנהל, אין שום דבר מסודר ושברוב המקרים אם כבר נעשה משהו - מדובר בשליפה מהמותן. כמו אצל שארפ.

כאן התערב בשיחה ג', אחד המלווים הצמודים לקבוצה. מסתבר, כי האיש מאכלס דרך קבע את יציעי נוקיה, ואף מקפיד לנסוע לחלק נכבד ממשחקי החוץ. "אתה טועה ומטעה", אמר בלהט, "זו ממש לא שליפה. כבר שלוש שנים לפחות שאני ואוהדים רבים אחרים מדברים על זה שמגיע לדריק הכבוד הזה. האיש הגיע משום מקום, התחבר לקבוצה כמו צבר מבטן ומלידה, השאיר 250 אחוז מעצמו כל ערב על המגרש במשך 15 שנה, הפך לסמל ולדוגמה לכל האחרים, וכמובן שחקן אדיר. אז למה לא, בעצם? למה ישר לבוא באנטי ובכל מיני הצהרות? אני יודע, גם לאחרים מגיע. בסדר, נמצא את הזמן והמקום לכבד גם אותם. עכשיו זה הכי אקטואלי מבחינת שארפ, אז למה לא להכות בברזל כשהוא חם?".

"אתם מבינים?", אמרתי לאמריקאים שהקשיבו בסקרנות רבה לדברים, "הנה קיבלתם את כל התורה כולה על רגל אחת. אני בכלל לא מנסה להתווכח על כל מה שאומר ג', משום שהעסק הרבה יותר בסיסי: זה שיש אנשים שמגיע להם לפני שארפ או לכל הפחות כמוהו (רשימה חלקית ובסדר אקראי: ברקוביץ', ברודי, רלף קליין, כהן-מינץ, הנפלד, ג'מצ'י, ארואסטי, שטרקמן, סילבר), זה ממש לא חשוב. עכשיו שארפ אקטואלי, אז נכבד את שארפ. אחר כך, אם בכלל, נשבור את הראש מה, אם בכלל לעשות כדי לכבד את האחרים. שום דבר מובנה, שום מסורת אמיתית של כיבוד כל אלה שמגיע להם - ג'מצ'י והנפלד עוד מחכים, ומן הסתם ימשיכו לחכות למשחק הפרידה שלהם - העיקר שהגופייה של שארפ תיתלה. אולי".

בנקודה הזו, התערב בשיחה אדי, אחד החברים בקבוצה. "בוא ואתן לכם דוגמה אחת, שאולי מתמצתת את ההבדלים בגישה בין ארה"ב לישראל, ומן הסתם לעוד מדינות רבות", הוא אמר, "אבא שלי היה שחקן כדורסל בצעירותו. בתיכון הוא היה בינוני, אחר כך קיבל פה ושם דקות משמעותיות בקולג', אם כי חשוב להדגיש כי לא מדובר ב-NCAA אלא בליגה השלישית ברמתה, ואחרי הקולג' הוא אפילו לא חשב להיות מקצוען, אלא פנה מיד לעסקים.

"העניין הוא, שבחטיבת הביניים הוא היה תותח. כוכב אמיתי. משהו בין גארד לסמול פורוורד, שהעמיד ממוצעים של 25-20 נקודות, חמישה-שישה אסיסטים וכמעט עשרה ריבאונדים למשחק, כולל 12 טריפל-דאבל. בליגה המקומית שלנו באילינוי, הוא היה ממש בלתי ניתן לעצירה.

"עכשיו ככה, כמובן שלא מדובר ברמות הגבוהות ביותר, אלא בסך הכל בליגה צנועה של חטיבות ביניים. כמובן גם שקל להיות כוכב בבית ספר קטן מעיר קטנה, הנקודה היא, שזה לא שינה כלום לאף אחד - לא לאנשי העיר, וכמובן לא לאבא שלי. המספר שלו נתלה לפני 18 שנה על תקרת האולם בטקס שגם ב-NBA לא היו מתביישים בו, רוב השיאים שלו שרירים וקיימים עד היום, ובכל פעם שהוא בא לראות משחק, הוא מקבל סטנדינג אוביישן, אפילו שרוב הצופים מעולם לא ראו אותו בפעולה. אז אתה מספר לי על המועדון הגדול ביותר בישראל? תתחילו מלמטה, וכשתגיעו לרמת חטיבות הביניים - נדבר".

Shaharhermelin@gmail.com