סופו של חודש אוגוסט, הבא עלינו לטובה, מוצא אותי עם אי אלו תובנות. רובן, אגב, ממש לא קשורות לכדורסל, אולם עקב המצב הכללי, החום, התשישות ואוויר המזגנים - האופף את הבית משהו כמו עשרים ושלוש שעות וחמישים ושמונה דקות ביממה - החלטתי פה אחד לתת גם להן פתחון פה.

ראשית, רכבות הרים ואני זה כבר לא. ממש לא. היו ימים, לפני שנים לא רבות, בהם יכולתי לעלות על מפלצות המתכת הללו בזו אחר זו, ולדהור לאורך מסלוליהן המתעקלים והמתהפכים מבלי להניד עפעף, וכשעל פניי חיוך מלא בוז, כאילו מטיח ברכבות המבוישות "זהו? זה כל מה שיש לכם להציע?". ימים אלה, כך התחלתי להבין לאחרונה, חלפו מבלי שוב.

הסימנים הראשונים התגלו לפני מספר שנים בסיור עם יורש העצר באחד מגני השעשועים הגדולים באירופה, אבל ביקור עם הנסיכות בסופרלנד בסוף השבוע הוכיח זאת סופית. מיד כשצלחנו את שערי הפארק, משכה אותי נסיכה א' אל ה"קומבה", רכבת ההרים הגדולה ביותר במקום, ומן הסתם בארץ. מבט אחד במסלול, כמו גם בגוון הירקרק של רוב אלה שחלפו על פנינו לאחר שכבר התנסו בחוויה, הבהיר לי שלא מדובר במשהו שרצוי שאחווה, אבל הנסיכה קצת חששה לעלות לבד, ומי אני שאאכזב אותה.

אז עלינו על הרכבת. הנסיכה פעם אחת, ואני שלוש - ראשונה, אחרונה ומיותרת. כל כך רע הרגשתי אחרי זה, שפשוט קשה לתאר. אי לכך ובהתאם לזאת, הודיתי לרכבות ההרים באשר הן על שנים של זוגיות לא רעה בכלל, ושלחתי אותן לכל הרוחות. יש גבול.

בנושא אחר לחלוטין, הגעתי למסקנה חד משמעית כי חנויות מכולת שכונתיות הצליחו לפצח את תעלומת המזוודה של מרי פופינס. למאותגרי סרטי הילדים שבינינו, או לאלה שסתם שכחו, מדובר במזוודה בגודל סטנדרטי לחלוטין למראה, מתוכה מצליחה האומנת המיתולוגית לשלוף מספר אינסופי של בגדים וחפצים שונים. ביקורים חוזרים ונשנים במכולת הסמוכה לביתי, חשפו כי היא מתנהלת על פי אותו עיקרון בדיוק.

איך הם עושים את זה? אין לי מושג. מדובר בחדר אחד בגודל של כ-20 מ"ר, שבדרך כלשהי, שאינה ידועה לרוב המין האנושי, הצליחו שני האחים המנהלים את החנות לדחוס לתוכו מגוון מצרכים, שגם הגדולים שבסופרמרקטים היו מתגאים בו. כל מילימטר ומילימטר בחדר מנוצל בצורה אופטימלית, מן הסתם תוך שימוש בחישובים הנדסיים מסובכים ומורכבים, ובאופן שהביא לכך שעדיין לא קרה שחיפשתי שם משהו ולא מצאתי. תעלומה היא זו, לא נכחיש כלל וכלל.

שלישית, הכתרתי סופית ורשמית את הכביש היפה ביותר בארץ. השבוע לקחתי אורחים מארה"ב מאזור המרכז ועד אצבע הגליל, כאשר את החלק האחרון של הנסיעה בחרתי לעשות לאורכם של הכבישים 899 ו-886, הלא הם כבישי גבול לבנון. ברור שמדובר בהעדפה אישית לחלוטין, אבל באמת שאין דברים כאלה. ישנם כבישים רחבים ממנו, מהירים ממנו, נוחים ממנו, אבל יפים ממנו? לא. לפחות לעניות דעתי הלא קובעת. מומלץ בכל עת, במיוחד כשאתם לא ממהרים לשום מקום, על מנת שתוכלו להעריך במלואם את יופי הנופים הנשקפים לאורכו. נסו ותיהנו.

הלאה. על רקע מצוקתנו ההולכת וגוברת בתחום שידורי הספורט, עם השתלטותו האבסולוטית על המרקע של הענף-שאין-לנקוב-בשמו, שלמרבה הצער סיים את חופשת הקיץ, מצאתי ריענון אמיתי בשידורים החיים מאליפות העולם בג'ודו. באדיבותו של ערוץ הספורט, אני מוצא את עצמי מדי יום צופה בחלקים נרחבים ביותר של האליפות, ונהנה מכל רגע.

אלה לא רק הקרבות המרתקים עצמם, אלא גם, ומבחינתי בעיקר, הפרשנות של יעל ארד. רהוטה, אינטליגנטית, חיה ואוהבת את הג'ודו בכל מאודה, ובעיקר מצליחה להסביר בקלילות כל מהלך ומהלך, באופן שמאפשר גם להדיוטות כמוני, שלעולם לא יצליחו להבין את ההבדלים בין וואזארי, יוקו וקוקה, לעקוב וליהנות. מירי נבו שלצדה, תורמת הרבה משלה לדיאלוג, אולם תוך הבנה ברורה שהבמה היא קודם כל ויותר מהכל של ארד. הוסיפו לכל אלה את הצילום הנפלא של הטלוויזיה הצרפתית, והרי לכם חוויה ראויה ביותר לימים קשים אלה.

אם כבר ערוץ הספורט, מכאן יוצאת הקריאה לתת לעם כמה שיותר שעות מאיה רונן. חדשות הספורט, שידורים חיים, דיונים באולפן, אפילו שעשועון קיץ קצת שטותניקי ביסודו כמו "אחת, שתיים, שלוש" - כל דבר שנותנים לה מבוצע מצוין. שרק תמשיך כך. בכלל, הדור הצעיר של הערוץ - עם יהונתן כהן, עמיחי שפיגלר, דניאל זילברשטיין וכו' - עושה עבודה שכיף לראות. לא נכעס עליהם אם יורידו מעט את מפלס שביעות הרצון העצמית והבדיחות הפנימיות, אבל הסך הכל ראוי ומעלה.

והעיקר שיום רביעי הגדול הולך ומתקרב. גם סיומו של אוגוסט המעיק, דבר שנראה על גבול הבלתי אפשרי אך לפני ימים בודדים, גם פתיחת היורובאסקט, עם לא מעט שידורים ישירים בערוץ הראשון ובצ'רלטון, גם הקלה מסוימת בכמות האורחים מארה"ב, לפחות לזמן מסוים. אכן סיבות לאופטימיות, גם אם המזגנים ימשיכו לעבוד עשרים ושלוש שעות וחמישים ושמונה דקות ביממה.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: היי, ובוא לא נשכח גם את היו.אס.אופן שיתחיל מחר, כן? ואגב, מה כתוב בחשבון החשמל ההרמליני אחרי יולי-אוגוסט? סתם תהיתי למקרה שנרצה - אם נחיה - למזג בקיץ הבא את הלשכה הנשיאותית לעשרים ושלוש שעות וחמישים ושמונה דקות ביממה).

shaharhermelin@gmail.com