אחת לכמה זמן - כלומר כשלוש עד שש פעמים ביום - נוהג יו"ר הדירקטוריון לצרף לשמי את התואר "קשיש" בהקשרים כאלה ואחרים. ברוב המוחלט של המקרים, אני מתעלם מכך באלגנטיות. הן משום שיש לזכור ולהזכיר כי ה"נער" צעיר ממני בשלוש שנים בלבד, והן משום שאם להאמין למומחים הטוענים כי הגיל הקובע הוא זה המנטלי - לעולם אשאר בן שמונה עד עשר.
אולם לפעמים, בנסיבות וברגעים מסוימים עד מאוד, אני חש כי למרות כל הרצון הטוב מצדי, משהו משתנה והזמן בכל זאת עושה את שלו. אפילו באופן מהותי. לא מדובר בבעיות פיזיות, חלילה. דווקא מהבחינה הזו אני נמצא בכושר מצוין, על גבול הטוב ביותר בתולדותיי. זה משהו מעבר לזה, שהכי קל להסבירו דרך דוגמה או שתיים.
בראשון בערב ישבתי, כמתבקש, וצפיתי בספרד מול ליטא. עוד לפני שאגיע לנקודה שאני מבקש להבהיר, פתיחת סוגריים לכמה תובנות מידיות:
1. אני חוזר בי לאלתר ממה שכתבתי כאן אך לפני יום-יומיים. אין שום סיכוי שהיינו מסיימים עשרה משחקים מול הספרדים ב-10:0. למעשה, אין שום סיכוי שהיינו מסיימים עשרה משחקים מול הספרדים. סביר יותר להניח, כי האו"ם היה מתערב כבר אחרי משחק או שניים, ומכריז על סיום ההתמודדות מטעמים הומניטריים. איזו נבחרת אדירה. אם רק ישכיל החבר סקאריולו לספסל את ריקי רוביו המעיק עד סוף הטורניר, חבל על הזמן של כולם.
2. יש לשקול ברצינות הגשת תביעה ייצוגית נגד צוות האימון של פורטלנד טריילבלייזרס, בגין מה שעוללו לרודי פרננדס. לקחו את אחד השחקנים המלהיבים ביבשת, והפכו אותו לשבר כלי מנטלי. אמנם, נראה כי עם כל יום שעובר עליו בנבחרת הולך האיש ומתאושש, אולם זה עדיין לא מפחית מחומרת מעשיהם של הפורטלנדאים. אכן תמונות קשות.
3. הירידה במספר הפעולות החיוביות של שאראס על הפרקט, עומדת ביחס ישיר לעלייה במספר ההתבכיינויות שלו לשופטים.
4. באמת שאין על האוהדים הליטאים. חמש שניות לסיום, שלשת גארבג' נוספת מורידה את ההפרש ל-12, והם באקסטזה כאילו מדובר בסל ניצחון. צודקים. למה לבזבז זמן בהרהורים נוגים על המעשים המגונים בכפייה שעשו בהם נבארו, הגאסולים וקלדרון?
סגרנו סוגריים. חזרה לענייני הגיל והשלכותיו. את אחד מפסקי הזמן, הקדישה הטלוויזיה לכמה היי-לייטס מרנינים של פאו גאסול מטורנירים קודמים. פה דאנק, שם אסיסט, בסך הכל באמת נחמד. פתאום, אני מוצא את עצמי צופה בגאסול חוגג דאנק מלהיב עם אחד מהשחקנים הבולטים של ספרד בעשור האחרון, ושואל את עצמי: "איך לעזאזל קוראים לשחקן השני?". אני חושב וחושב, מאמץ את כל שלושת האיי-קיו שלי, ושום דבר. לא זוכר מי זה.
עכשיו ככה. בלאק-אאוטים הם כמובן לא דבר נדיר. רובנו, אני מניח, חווים את העניין לפחות פעם בכמה ימים. פתאום, ללא שום סיבה נראית לעין או התראה מוקדמת, נעלם לו מהזיכרון שם של שחקן קולנוע, זמר, שיר, פוליטיקאי או כל דבר אחר, שבזמנים כתיקונם הייתם שולפים אותו בשנייה גם אם היו מעירים אתכם באמצע הלילה. קורה, נכון? אז זהו, שלא אצלי. לא בכל הקשור לשחקני כדורסל. לפחות לא עד ראשון בערב.
במשך דקות ארוכות כנצח ישבתי על הספה, ולמרות מאמצים כבירים לא הצלחתי להיזכר בשמו. איך זה יכול להיות, קיבינימט? הלא מדובר באחד השחקנים האהובים עליי מבין הספרדים. הרי הרעתי לו בלבי עם כל שלשה שנעץ בלב היריבות, חייכתי בשביעות רצון כשביצע עוד מסירה חכמה, או כשזינק על המשטח להציל עוד כדור אבוד, וכאבתי איתו את פציעתו הקשה לפני מספר שנים.
רק אחרי דקות ארוכות של תסכול, בואכה קריזה של ממש, צף ועלה שמו מול עיניי. חורחה גרבאחוסה! האגדה והאיש!! האם ניתן לתאר בלאק-אאוט שכזה כמשהו שאינו בושה, חרפה וכלימה ראשונות במעלה? שאני אשכח את גרבאחוסה? אני? את גרבאחוסה?? לא סימן טוב הוא לבאות. אין ספק בכך.
סימן נוסף, מדאיג לא פחות, גיליתי בקשר ליו.אס אופן. ככל שחולפים הימים, אני מוצא עצמי תומך יותר ויותר ברעיון כי התואר ייפול שוב בחלקו של רוז'ה פדרר. פשוט כך. פדרר, עד לפני שבועיים אויב הציבור מספר אחת מבחינתי, הופך להיות הפייבוריט, גם אם לא מאהבת מרדכי, אלא מתיעוב הולך וגובר כלפי המן, כלומר ג'וקוביץ'.
בלתי נתפס, ואף בלתי נסלח בעיניי, האופן בו הפך לפתע הסרבי לבלתי מנוצח. אפילו יותר מפדרר בשיאו. וזה לא רק שהוא לא מפסיד. הוא גם מתנהל במין שחצנות שכזו, מין גיחוך של "הרי היה ברור שאקרע לו את הצורה", שבא לך שיבוא איזה אנדי רודיק או איבן ליוביצ'יץ', ויוריד לו סרב של 230 קמ"ש ישר לפנים. העיקר למחוק לו את החיוך הזה.
למה פדרר? כי עם כל הכבוד לאלוף המכהן, נדאל, לא נראה לי שהוא בנוי כרגע לנצח את ג'וקוביץ'. יותר מדי הפסדים במפגשים הישירים ביניהם השנה, וגם ירידה בכושר ובעוצמות לעומת שנים קודמות. מאחר ששני האנדים, מארי ורודיק, רק מחכים לרגע המתאים לפשל בו, נותרנו עם החבר רוז'ה, שלא רואה את ג'וקוביץ' ממטר, וגם לא סובל אותו ברמה הפרסונלית.
אם כן, ועד כמה שזה יישמע בלתי נתפס, הריני להצטרף לאלתר למקהלת ה"היידה רוז'ה-שלנו", אותה מוביל בנאמנות היו"ר. חזון אחרית הימים? לא יודע אם חזון, אבל קרבה הולכת וגדלה לאחרית הימים זה כן.
ולסיום: ברכות ליו"ר הדירקטוריון על שביעיית השירים האיטלקית שתרם לעם, אבל אם כבר באלה עסקינן, נא לא להתעלם מאחד מגדולי הלהיטים של שנות ה-70', הלא הוא "לה נובה" של ברונו קסטוצ'י. הנה הוא כאן, מתוך, אני מניח, הגרסה האיטלקית ל"עוד להיט" או משהו.
אגב, תוצאת המשחק בין ספרד לליטא, 79:91, זהה בדיוק לתוצאה בה ניצחה מכבי ת"א את צסק"א ב-17.2.1977. את זה, בניגוד, נאמר, לגרבאחוסה - אין שום סיכוי שאשכח.
shaharhermelin@gmail.com
