כל תחילתה של שנה חדשה, באופן כמעט בלתי נמנע, מביאה עימה מצד אחד שלל סיכומים לגבי מה שהיה, ומצד שני אין ספור תחזיות, משאלות לב ואיחולים. כך היה, ומן הסתם כך זה יהיה תמיד ואין טעם להיאבק בזה.

האמת היא, שזה בסדר גמור. לא קורה כלום לאף אחד אם במשך כמה ימים, על התפר שבין השנים, עוצרים לרגע להסתכל אחורה ולנתח אירועים מהעבר הקרוב, ובמקביל - מנסים להבין מה מחכה לנו אי שם בהמשך הדרך. אי לכך ובהתאם לזאת, קיבלנו אישור חד פעמי להיסחף לרגע עם הזרם.

מאחר שעקב מצוקת זמן (ובואו נאמר את האמת: בעיקר מצוקת חשק) לא בא בחשבון גם לסכם וגם להביט קדימה, נוצר הצורך לבחור עכשיו ומיד באיזה כיוון ללכת. החלטה קשה? ממש לא. כל כך הרבה סיכומים קראתי וראיתי בימים האחרונים, שממש לא בא לי להיות חלק מהעדר הספציפי הזה. פנינו, אם כן, אל העתיד. כעת, לא נותר אלא לבחור במה להתמקד.

תוך כדי התלבטות מול המחשב, נפלו עיניי על אחד האייטמונים האחרונים שפירסם יו"ר הדירקטוריון על הרפתקאותיו במסגרת ליגת העל של בתי הספר. יפה, הרי לכם נושא ראוי. הלא הקיץ האחרון הבהיר מעל לכל ספק כמה עגום מצבו של דור ההמשך, ומי כמו הליגה הזו, יכולה לספר לנו עד כמה, אם בכלל ניתן לצפות בשנים הקרובות לשינוי לטובה.

היו שנים, בהם עקבתי מקרוב אחרי כל מה שזז בליגת בתי הספר. תחילה בתור שחקן (כושל), בכיתה י"ב בתור אחד ממנהיגי כנופיית אוהדים (מצליח למדי, אגב. טכניקות העידוד המקוריות של חבריי ושלי - שב-1983 סייעו לנבחרת התלמידות המיתולוגית של תיכון "העמק המערבי" יפעת לזכות באליפות הארצית - הועתקו אחר כך על ידי כמה וכמה בתי ספר), ובשנות ה-90' וראשית המילניום גם כשופט. בשנים האחרונות, אני עוקב הרבה פחות. כשניסיתי לנתח ולהבין למה, גיליתי שזה לא רק בשל מצוקת זמן, או בשל העובדה שהמשחקים נערכים בשעות הצהרים, אלא בעיקר בגלל הרמה.

טרם הקדשתי השנה יותר מדי תשומת לב לליגה, אבל בהתבסס על השנים האחרונות - אני בהחלט שותף להתרשמות של היו"ר מכל מה שסובב אותה: מפעל מאורגן ומתוקתק, יש קהל ביציעים, יש התלהבות, יש שידורים בטלוויזיה, יש מעודדות, יש MVP וכן הלאה. מגיע על כך יישר כוח וכל הכבוד למארגנים. העניין הוא, שבשורה התחתונה לא צריך להתמקד בקנקן, יהיה יפה ככל שיהיה, אלא במה שיש בו. ומה שיש בו בשנים האחרונות, הוא כדורסל לא משהו, בלשון המעטה.

נכון, איש לא מצפה כאן לרמה של NCAA, אבל מה בדבר כדורסל טוב ברמה הכי בסיסית? אין לי דרישות גבוהות, בחיי שלא. תנו לי לראות שחקנים, שלפחות רובם שולטים ביסודות - כדרור בשתי ידיים, מסירה, עזרה נכונה בהגנה, יציאה נכונה קדימה, סגירה לריבאונד, תנועה בהתקפה, זהו. לא יותר. למרבה הצער, בעונות האחרונות נתקלתי במעט מדי כאלה.

לא תשמעו ממני אפילו חצי תלונה כלפי הקבוצות לגבי תחומים כמו רצון, השקעה, מחויבות למשחק ולקבוצה, התלהבות וכן הלאה. כיף לראות כמה שכל אחד מהשחקנים ומהמאמנים נותן את כל כולו בכל משחק, אבל האם מוגזם לבקש מבתי הספר לייצא לליגת קזינו לפחות שניים-שלושה שחקנים משמעותיים מדי שנה? האם זו אינה מטרה ראויה לכשעצמה?

זה לא שבשנים עברו הוצפה הליגה העליונה בכל שנה במאות בוגרי תיכון, שמיד הפכו לכוכבי על. גם העלייה במספר הזרים בשנים האחרונות עשתה את שלה. ועדיין, זכותנו וחובתנו לצפות כי בתי הספר יהיו חממה הולמת לדור העתיד של נבחרות ישראל.

הלכתי לרשימת השחקנים הישראלים באתר מינהלת הליגה, ובדקתי כמה מהם, מבין אלה שהצטרפו לליגה בשש השנים האחרונות, קיבלו בעונה שחלפה לפחות עשר דקות לערב. הנה הרשימה המלאה: גל מקל, יוגב אוחיון, אלישי כדיר, בן רייס, שון דניאל, ניצן חנוכי, ניב ברקוביץ', אייל שולמן, אוריה גור וערן אסנטי. זהו. עשרה שחקנים. בממוצע זה יוצא פחות משחקן לקבוצה, וזה על פני שש שנים, כן? וגם אם שכחתי אחד או שניים, זה עדיין לא מאוד מרשים.

כאמור, אין לי מושג איך נראית הליגה השנה, ודאי לא אחרי שני מחזורים ושני שידורים בלבד, שגם את רובם החמצתי (כן-כן, אני יודע שזה חמור מאוד. אי לכך ובהתאם לזאת, הקדמתי את יו"ר הדירקטוריון וקנסתי את עצמי). מאוד הייתי רוצה לקוות שהיא תהיה שנת המפנה הגדולה, בה תיעשה קפיצת מדרגה משמעותית מבחינת הרמה, וזאת למרות האווירה הנכאה-משהו, שהשרו עלינו רוב העונות האחרונות.

לכן, לרגל השנה החדשה, הבה נפגין אופטימיות, ונאחל לעצמנו שליגת בתי הספר תמשיך לפרוח ולשגשג בכל ההיבטים בהם היא כבר מצטיינת, אבל במקביל שנזכה לראות שם רמה גבוהה יותר, ובעיקר עוד ועוד בוגרים מצטיינים, שיטביעו (אם אפשר, תרתי משמע) את חותמם על הכדורסל הישראלי. יותר מזה, כמאמר השיר, אנחנו לא צריכים.

shaharhermelin@gmail.com