"מה דעתך, כדאי לי להיות שופט כדורסל?", הוא שאל.

ככה, ישר לפּנים. ללא כחל ושרק, כמו שאוהבים לומר אלה שאוהבים לומר זאת. מתייצב לו ר', ויורה בכינון ישיר את שאלת השאלות - זו שכוללת את מלת המפתח "כדאי".

הוא בן שש עשרה וחצי, ר'. בן של חבר קרוב ונער מבריק בזכות עצמו. אוהב את הכדורסל אהבת נפש. משחק בכל הזדמנות ובכל מקום שמתאפשר לו. שיחק גם באופן מסודר בקבוצות קט-סל, ילדים ונערים בעיר מגוריו, אבל הגיע למסקנה (המוצדקת, מה לעשות) ששחקן גדול - אפילו בינוני ואפילו במונחים של ליגה ארצית - הוא לעולם לא יהיה. לכן, כמו רבים אחרים לפניו שהגיעו לאותה מסקנה לגבי עצמם, הוא שוקל למצוא את מקומו בענף כשופט.

לדברי אביו, עד לפני ימים אחדים היה ר' משוכנע במאת האחוזים שהוא רוצה להיות שופט. כמה אירועים שהתפתחו סביב שריקות שנויות במחלוקת, בהם צפה בטלוויזיה, גרמו לו לחשוב פעמיים ושלוש, ואף לבקש את עצתי. ספר לי איך זה קרה אצלך, הוא אומר, זה בטח יעזור לי להחליט, או לפחות לא יזיק.

איך זה קרה אצלי? די במקרה, יש להודות. אם כי, העיקרון היה זהה למדי. אני משוכנע שכבר סיפרתי את זה כאן, אבל מה זה חשוב. ר' ואביו ביקשו, והם מספיק קרובים אליי מכדי שאעז לסרב.

זה קרה אי שם בראשית שנות ה-90', כמעט עשור אחרי שמשה'לה אדלשטיין, חבר והרוח החיה מאחורי קבוצת הכדורסל של הקיבוץ, נפל בלבנון. מיד לאחר שנהרג, לקחתי על עצמי למלא את הנעליים הגדולות מאוד שהשאיר כמאמן-מנהל-אפסנאי-נהג-בא כוח באיגוד הכדורסל, וכל מטלה אחרת שנדרשה לצורך המשך קיומה של האימפריה בטווח שבין ליגה ב' לליגה ג', שבינתיים בוטלה. אה כן, חוץ מזה גם הייתי שחקן, ואפילו לא רע במונחים של אותן שנים ואותן ליגות.

כל אלה דרשו המון זמן ואורך רוח (שלא תמיד היה בנמצא, במיוחד בעת הרדיפות אחרי שחקנים, והניסיונות לשכנעם לא להבריז מנסיעה למשחק חוץ בסוף העולם), אבל את הכל מילאתי באהבה ובמסירות רבה. העניין הוא, שעומס כזה יכול להביא לשחיקה גדולה מאוד, כמו שקרה אצלי. אחרי שמונה-תשע שנים שכאלו, עזבתי. גם את הקבוצה (שהתפרקה באותה עונה או אחת אחריה), ובעיקר את הקיבוץ. את הכדורסל דווקא לא. ממש לא. במקום מגוריי החדש, קיבלתי על עצמי תפקיד מאמן-שחקן בקבוצה המקומית, שניסתה בפעם המי יודע כמה להעפיל לראשונה בתולדותיה לליגה ב'. רק מאמן-שחקן. הנהלה, תודה לאל, היתה שם.

באותה שנה, קרו שני דברים. ראשית, רמתם של יותר מדי שופטים באזור היתה כל כך נמוכה, שלא היה משחק בלי שחלפה בראשי המחשבה "אני יכול לעשות זאת יותר טוב". במקביל, הוזמנתי לסייע בארגון יום ספורט באחד מבסיסי חיל האוויר, וקצין הספורט של הבסיס, צבי (ציקי) ענבר האגדי - מגדולי צלפי הליגה בשנות ה-60' וה-70', עת כיכב במדי הפועל קרית חיים והפועל חיפה - שיבץ אותי כשופט בטורניר הכדורסל.

זו לא היתה הפעם הראשונה שאחזתי במשרוקית. כמאמן קבוצות ילדים ונערים, עשיתי זאת פעמים רבות במהלך האימונים. אבל היה משהו שונה בשיפוט במסגרת סוג של משחק רשמי, עם הרבה אוהדים ביציע ואווירה ראויה לשמה. מכדור הפתיחה של המשחק הראשון, הרגשתי שזה משהו שאני רוצה ויכול לעשות.

הפרטנר שלי באותו יום ספורט היה נמרוד ברין, שופט עבר עם רקורד עשיר בליגה הבכירה, ובאותם ימים מנהל האזור מטעם איגוד השופטים. "עזוב אותך ממשחק פעיל בליגות הנמוכות", הוא אמר לי אחרי חמש דקות משותפות על המגרש, "בוא תהיה שופט. גם תיהנה יותר וגם תתרום הרבה יותר לענף". זה לקח עוד כמה חודשים של מחשבות, התלבטות, ולחץ פיזי בלתי מתון של ברין וחבריו, אבל בסוף אותה עונה - ואחרי שסייעתי לקבוצתי לעשות היסטוריה ולעלות ליגה - עברתי בהצלחה את הקורס הרשמי של האיגוד, והפכתי לשופט מן המניין.

איך זה להיות שופט? תלוי את מי שואלים. אני מניח שלדעת חלק גדול מהציבור, מדובר במזוכיזם לשמו. ישנם גם אלה, הטוענים כי השופטים הם לא יותר משחקנים כושלים מתוסכלים, ו/או בעלי אגו הניזונים מהכוח שנותנת להם המשרוקית. לא אכנס כאן לוויכוח עם איש, או לניתוח פסיכו-סוציו-אנתרופולוגי של מי ממאות השופטים שפגשתי בחיי. מבחינתי, אהבתי כל רגע, או כמעט כל רגע.

אהבתי את האחריות, את האתגר בניסיון לנתח נכון כל סיטואציה ואת ההכרח לקבל תוך שבריר שנייה החלטה אם כן או לא לשרוק, ואם כן - מה לשרוק. אהבתי את האינטרקציה עם השחקנים, המאמנים, המנהלים וכל השאר. אהבתי את העובדה שבזכות השיפוט הכרתי הרבה אנשים, וגם כמה מקומות חדשים. אהבתי את הלחץ, וגם את האווירה ואת הדינמיקה במגרשים ובאולמות השונים - מהקטנים והנידחים ביותר בליגות הנמוכות, ועד גדולים, ידועים והומים מהם בליגות גבוהות יותר.

אהבתי להיות שופט פעיל, ואחרי שפרשתי עקב בעיה רפואית מסוימת - אהבתי לא פחות להיות שופט מזכירות, בין בזירה המקומית ובין במשחקים בינלאומיים. החוויות, אגב, יכולות להיות לא פחות מרגשות. כך למשל, הייתי שם במשחק ההוא עם ז'לגיריס והשלשה של שארפ, באותו דרבי באוסישקין, בו קרעה הפועל את מכבי ב-25 הפרש, או במשחק הראווה בין מכבי למיאמי היט באוקטובר 99', במהלכו יצא לי להחליף מספר מלים עם פט ריילי האגדי. מה רע?

ובעיקר אהבתי להיות במשך שנים חלק אינטגרלי מהספורט שאין ולא יהיה כמוהו, ולמלא בו תפקיד פעיל. אם נראה לך שהשריטות שלך הולכות באותו כיוון, שרוב הסיכויים שזו גם תהיה נקודת המבט שלך ושגם לא ממש יזיז לך לשמוע על בסיס יומי מהן העדפותיהם המיניות של כל בני משפחתך, אמרתי ל-ר', התשובה שלי לשאלתך הראשונה היא כן, בהחלט כדאי להיות שופט כדורסל.

shaharhermelin@gmail.com