כשהייתי חייל בסדיר, אי שם בשלהי המאה שעברה, נאלצתי להתמודד עם לא מעט מטלות ואתגרים, שאחד הקשים, אך גם המעניינים שבהם היה פ'. מדובר באחד הקצינים ביחידה, אדם חיובי בסך הכל וגם איש מקצוע מעולה, שהיתה לו מגרעת אחת בולטת במיוחד: מעולם, אבל מעולם, לא ידענו באיזה מצב רוח יגיע בבוקר לבסיס.

אל יהא הדבר קל ופשוט בעיניכם. בעל תפקיד בכיר למדי היה פ', כך שתחתיו שירתו לא מעט חיילות וחיילים. מה שאומר, כי למצב רוחו היתה השפעה מכרעת על חלק משמעותי מהיחידה. ו-פ' היה נתון לשינויים קיצוניים במצבי רוחו - שלא תדעו מצרות. היו ימים בהם היה האדם הנחמד, השמח, הקשוב, הקואופרטיבי והמפרגן עלי אדמות, והיו ימים בהם היה הוריקן של עצבים, צרחות, טריקת דלתות, וכל אפקט אחר שתוכלו להעלות בדעתכם לגבי מישהו שרצוי לתפוס ממנו מרחק רב ככל האפשר.

העניין היה, כאמור, שאף פעם לא הצלחנו לפצח את הקוד, להבין את הסיבות לשינויים הקיצוניים הללו ולנסות לגבש לפיהם תחזית יומית אמינה. היחידה כולה הפכה לצורך העניין לשלוחה בלתי רשמית של חיל המודיעין, תוך הפעלת כל הקשרים והשטינקרים האפשריים, אולם דבר לא עזר. השאלה: "איזה פ' ייפול עלינו היום?" היתה ונותרה תעלומה. בדיוק כמו הפועל חולון.

נכון שעברו רק ארבעה מחזורים, ונכון שישנם משתנים שונים שחובה להתחשב בהם (זהות היריבה, משחקי בית וחוץ וכן הלאה), אולם עד לרגע זה ועד שיוכח אחרת - חולון היא פ' של ליגת קזינו. מבחינת הצופה האובייקטיבי זה אולי טוב ומעורר עניין, אבל מבחינת דן שמיר, פיני גרשון, האוהדים וכל מי שקשור לקבוצה - יש להניח שזה קצת פחות טוב.

הנה יושב לו דן שמיר (או שמא עומד, מי יודע) ושואל את עצמו (תמיד טוב להתייעץ עם אנשים אינטליגנטיים ומביני עניין): "את מי אפגוש היום? את הקבוצה שקלעה ב-64 אחוז ל-2 וב-55 אחוז לשלוש מול בני השרון, או את זו שעשתה 42 ו-25 אחוז בהתאמה מול גלבוע/גליל? את זו שהשיגה יתרון אדיר בריבאונד בניצחון מול ראשל"צ, או דווקא את זו שניגפה ללא תנאי מתחת לסלים מול הבקעה? קבוצה שמוסרת 31 אסיסטים בערב, או לכל היותר 12, פחות ממה שהשיג מורן רוט לבדו מול בני השרון?".

השאלות, התהיות והחידות רבות מספור הן, אולם תשובה אחת כנראה תחזור על עצמה: בין אם מדובר בניצחונות או בהפסדים, בתצוגות שיא או במפגני שפל, בשחקנים שלא מסוגלים להחטיא, או בכאלה שלא יצליחו לפגוע במים גם אם יפלו מהסירה באמצע האוקיינוס - הקבוצה שיפגשו שמיר וחבריו תקלע עונשין באחוזים בינוניים עד מביכים, ולעתים אף שערורייתיים. מי יודע, אולי כדאי להתחיל לתקן מהנקודה הזו. ואם לא, תמיד אפשר לנסות ולאתר את פ'.

נקסט. תשמעו סיפור אמיתי: השביתה הרצינית הראשונה בארץ ישראל, כך אומרים, התרחשה בפרדס מינקוב ברחובות לפני יותר ממאה שנה. אחת הפועלות בבית האריזה של הפרדס, שבה לעבודה לאחר חופשת לידה קצרצרה, ומאחר שמעונות יום ומשפחתונים לא היו באותם ימים בנמצא, הביאה עימה את הרך הנולד.

פנתה הפועלת למנהל העבודה, וביקשה כי ייתן לה תיבת פרי ריקה, למען תוכל להניח בה את תינוקה במהלך היום. לא תוספת שכר, לא שעות עבודה נוחות יותר או הפסקות ארוכות יותר, רק תיבה ריקה. בזה החלו והסתיימו דרישותיה. ברם אולם, סירב המנהל בתוקף, וטען כי העומס בפרדס גדול מנשוא הוא, ואי לכך אינו יכול להקצות לצורך העניין אפילו תיבה אחת. קמו כל חברותיה של הפועלת, והודיעו חד משמעית כי אם אלה פני הדברים - אף תפוז לא יזוז, עד שייענה המנהל לדרישתה.

סקנדל גדול היה. מי שמע באותם ימים על מרד שכזה? חיש קל עשתה לה השמועה כנפיים, ומכל האזור הגיעו לחזות בפלא. איתן ויציב עמד מנהל העבודה מול הפועלות, וסירב בתוקף לתת לאם הטרייה את תיבת הפרי המבוקשת. עמד ועמד, עד שהבין כי אם ימשיך - יעמוד בקרוב במקום אחר לחפש לו עבודה חדשה. קיצורו של דבר - נכנע המנהל, התיבה הוענקה לפועלת ובית האריזה חזר לתפקד כבימים ימימה.

אני מתאר לעצמי כי לא כל הפרטים שהבאתי כאן מדויקים לחלוטין מבחינה היסטורית, אולם ביסודו היה הסיפור הזה גם היה. למה בכלל הבאתי אותו בפניכם? כי מוזר ככל שיהיה, הוא עדיין לא מגיע לפארסת השביתה בליגת הנשים ולתוצאותיה. מבלי להיכנס כרגע לוויכוח מי צודק ומי לא (ואף אחד מהצדדים לא צודק לחלוטין), ברור שעצי פרדס מינקוב, שחלקם עדיין ניצבים על תילם כחלק מהמוזיאון הנאה שהוקם במקום (מומלץ מאוד, במיוחד לילדים. ראו כאן) - נמוכים עשרות מונים מהעצים עליהם טיפסו הן המינהלת והן השחקניות.

shaharhermelin@gmail.com