כמו רבים וטובים, אני מקווה, הקדשתי חלק נכבד מסוף השבוע שלי לגמר גביע דייויס בין ספרד לארגנטינה. אם צפיתם, אתם יודעים בדיוק על מה ולמה זה היה שווה כל שנייה. לא רק טניס נהדר היה באיצטדיון בסביליה, אלא גם אווירה וטירוף שקשה לתאר. אם לא צפיתם, ההפסד כולו שלכם.
תוך כדי צפייה במשחק הקובע בהתמודדות, הגעתי למסקנה חד משמעית: כשהוא בשיאו, אחד הדברים היותר מושלמים ויפים לעין בספורט העולמי הוא רפאל נדאל על חימר.
נדאל הוא ודאי לא הטניסאי הטוב בהיסטוריה, וגם לא הטוב בעולם כיום. הוא אמנם תופס מקום מאוד מכובד בצמרת שתי הרשימות, אבל היו, ישנם ועוד יהיו טובים ממנו. אבל לראות אותו בשיאו על חימר - זו חוויה שלטעמי אף שחקן אחר בסבב לא מסוגל לתת.
כבר ראינו בעבר שחקנים שמגיעים לווימבלדון, ומתקדמים במעלה הטורניר כמעט אך ורק בזכות חבטות הגשה אדירות. ככה זה עם משטחי דשא. אם יש לך סרב חזק ומדויק, עשית חלק גדול מאוד מהעבודה. על משטחים קשים זה כבר נהיה מסובך יותר, אבל גם שם שחקנים כמו ג'ון איזנר מוכיחים שאפשר לחיות לא רע עם טניס בינוני, כל עוד ההגשה שלך היא מעל 200 קמ"ש.
החימר הוא סיפור אחר, ואולי המשטח המורכב מכולם. כדי להצליח על חימר, צריך לא רק לשחק טניס מצוין אלא גם לדעת איך לשלב אותו עם משטח איטי ומטעה. נדאל לקח את הטניס על חימר למקומות אליהם לא הגיע אפילו ביורן בורג הגדול - מי שנחשב על ידי רבים לשחקן הגדול בהיסטוריה, ודאי שלמצטיין על חימר בכל הזמנים. יכולת התנועה המושלמת שפיתח הספרדי, בצירוף מגוון חבטות על גבול הבלתי אפשרי, מקנים לו מקום של כבוד ברשימת ה"שירה בתנועה" שלי.
ואין לזלזל בכך כלל ועיקר. עשרות רבות של ספורטאים, מענפי ספורט שונים, חיבבתי ואהדתי בחיי, אולם רק יחידי סגולה נכנסו לרשימה היוקרתית של אלה, שכל מה שהם עושים ביבשה, במים ובאוויר, הוא לא פחות מאשר Poetry in Motion. משהו יחיד במינו. עונג צרוף, שאני יכול לחוות במשך שעות מול היוטיוב. אם רק היו לי שעות לחוות מול היוטיוב, כמובן.
ברם אולם, יש לזכור ולהזכיר כי נדאל, עם כל גדולתו ואלילותו, מדורג אצלי רק במקום השמיני ברשימה. אז אולי באמת הגיע הזמן לחשוף את הדירוג המאוד אישי וסובייקטיבי הזה.
10. מוחמד עלי - אני יודע שמאות מיליונים בכל העולם משתגעים על זה, אבל אישית אני פשוט שונא איגרוף. לא מסוגל לסבול את הספורט הזה. האדם היחיד שאי פעם גרם לי לשבת ולצפות בקרבות שלמים, או לכל הפחות בחלקים משמעותיים מקרבות, היה עלי. לדעת רבים, מדובר בגדול הספורטאים בכל הזמנים. אני חולק על אותם רבים, אבל כל מי שצופה בקטעים כאלה, מסוגל להבין על מה הם מדברים.
9. בארי לייבוביץ' - טל ברודי כנראה שינה לעד את פני הכדורסל בישראל, אבל בארי, מבחינתי ומבחינת רבים, הגדיר אותו מחדש והעלה אותו לרמות שלא נראו עד אז, ואני לא לגמרי סגור שנראו מאז. את כל מה שיש והיה לי לומר לגבי העילוי הזה, אמרתי וכתבתי כאן, בחיל התותחנים של כדורסלע-האתר. אתם מוזמנים לעשות את המאמץ הקטן ולגשת לשם. הנה כאן קצת בארי בניצחון הגדול על ספרד באליפות אירופה 79'. לא הרבה, אבל גם זה משהו.
8. נדאל ה"חימרי". כבר אמרנו.
7. מייקל פלפס - בשלוש מלים: אין דברים כאלה. בשש מלים: באמת, אבל באמת שאין דברים כאלה. שחיינים גדולים רבים ידענו, כולל ראיין לוכטה העכשווי והמופלא, אבל פלפס יש רק אחד. שחיין מושלם, שלו רק ירצה יעפיל לגמר אולימפי בכל משחה שהוא. הנה כאן דוגמה אחת מני רבות ליכולותיו, שמעלות תהיות מחודשות לגבי המושג קצה גבול יכולתו של האדם.
6. ג'ו מונטנה - לרוע מזלי, משחק הפוטבול הראשון שראיתי בחיי, היה בכיכובו של הקווטרבק האגדי של הפורטי-ניינרס. למה לרוע מזלי? כי אחרי שרואים את מונטנה בשיאו, קשה מאוד לצפות במישהו אחר. לא צריך להיות אוהד פוטבול מושבע כדי לראות באיזה גאון מדובר. הנה כאן כמה דוגמאות. נשבע לכם שזה לא כל כך קל כמו שזה נראה.
5. קרל לואיס - הנציג היחיד בעשירייה של האתלטיקה הקלה, ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. כמה וכמה אתלטים אדירים פגשתי בחיי מאדווין מוזס האגדי, שבמשך עשור שלם ו-122 תחרויות לא הפסיד ב-400 משוכות, דרך מייקל ג'ונסון ועד יוסיין בולט. אחד כמו לואיס, לא ראיתי. גם על המסלול, גם בקפיצה לרוחק, הוא ריחף לו כמו באיזו סְפֶרָה אחרת. תשע מדליות זהב אולימפיות (הנה כאן אחת מהן), כולל ארבע רצופות בקפיצה למרחק, ועוד שמונה זהב באליפויות עולם, די מדברות בעד עצמן.
4. דראז'ן פטרוביץ' - שקוף שכל ארבעת המקומות הראשונים מאוכלסים על ידי כדורסלנים? שקוף. הרביעי שייך לדראז'ן הגדול. מה עוד אפשר להגיד שלא נאמר? קחו כאן שבע דקות שמדברות בעד עצמן.
3. מייקל ג'ורדן - כן-כן, רק מקום שלישי. למה הוא ברשימה, זה ברור. למה רק שלישי? סורו לפסקאות הבאות, אבל לא לפני שתעיפו מבט בזה. בכל זאת מייקל, אתם יודעים.
2. ג'וליוס ארווינג - הייתי בן תשע או עשר, כשראיתי לראשונה, דרך השחור-לבן של הטלוויזיה, את ד"ר ג'יי. העולם, מיותר לציין, כבר לא היה אותו דבר אחרי החוויה הזו. אוהדי כדורסל לא מעטים מתווכחים עד היום למי היו יכולות אוויריות עדיפות לדוקטור או לג'ורדן. מבחינתי הוויכוח הזה לא משנה כהוא זה. החיים מתחלקים ללפני ד"'ר ג'יי ולאחריו. הנה דוגמית ממש כאן.
1. מג'יק ג'ונסון - אודה ולחלוטין לא אבוש: מאז ומעולם הייתי אוהד שרוף של מג'יק, כך שכמעט כל דבר שעשה (לא כולל הידבקות באיידס או משחקים במדי קבוצה שבדית) היה שגיב ומופלא בעיניי. "משורר" גדול מהדוקטור ומג'ורדן? קטן מהם? למי אכפת. העיקר הוא מה שתרם לעולם הכדורסל ולכולנו. זה כל הקסם.
