השורות האלו נכתבות לפני המשחק הרביעי בין אוקלהומה סיטי לסן אנטוניו, כך שבשעה שאתם קוראים אותן אתם כבר יודעים אם המצב בסדרה הוא 2:2, או שמא 1:3 לספרס. כך או כך, זה לא ממש משנה. על פי כל הסימנים, רק אסון טבע ספורטיבי בסדר גודל רציני ביותר ימנע מהחברים מטקסס את ההעפלה לגמר המערב, וככל הנראה גם את הזכייה באליפות.

אחרי שיקרא את הפסקאות האלו, רן בורוכוב-סוקולוב-פופוביצ'וב ודאי ישעט לבית המרקחת הקרוב למקום מגוריו, ויבקש כמה שיותר מהכדורים שלדעתו סיפקו לי לאחרונה. אבל עם עובדות קשה להתווכח: נכון לרגע זה, ובעצם די מזמן, הספרס משחקים את הכדורסל היפה בליגה, ודאי וודאי שהיפה שלהם מזה עשור, אם לא בתולדותיהם.

קשה לי עם זה. לא אנסה אפילו להכחיש זאת. כמי שהספרס לעולם תהיה אצלו בין המועמדות המובילות לתואר הנחשק "הקבוצה הכי מאוסה, משעממת ובאופן כללי בלתי נסבלת מאז חשב ג'יימס נייסמית' 'היי, בואו נעשה משהו קצת אחר עם סלי האפרסקים האלה' ואפילו לפני כן" - אין לי ממש מושג מה עושים במצב בו היא מתפקדת על תקן הקבוצה שהכי כיף לצפות בה.

כלומר, לא בדיוק, כי במקביל - אני מת על חדוות הנעורים, האנרגיות המטורפות והכישרון של דוראנט, ווסטברוק, הארדן וחבריהם, שלאור גילם הצעיר וההתקדמות הבלתי פוסקת שלהם די מפחיד לחשוב לאן הם עוד יגיעו. ווייד ולברון עדיין מקפידים לעשות בכל משחק דברים שלא ממש לקוחים מהגלקסיה הזו, ובית האבות מבוסטון, בגיבויו של ראג'ון רונדו – הנמצא בדרך הבטוחה להפוך לאליל - עדיין ממשיך לסחוב בצורה מרשימה ביותר.

אבל זה בדיוק העניין. בעוד כל אחת משלוש הקבוצות האחרות מתבססות בכל משחק על שניים-שלושה שחקנים, הספרס מתבססים על כדורסל. ומי שאוהב כדורסל, לא יכול שלא להעריך, להתרשם ולהתפעל. מערכת שלמה, שפועלת באופן מסודר ושיטתי, ולא משנה מול מי ובאיזה מצב.

על הנייר, הכוכבים הגדולים הם פארקר, ג'ינובילי ודאנקן. בהרבה מקרים, הם גם נותנים את הטון ולוקחים אחריות. העניין הוא, שאף אחד בספרס לא עושה עניין אם נסיבות כאלו או אחרות מעמידות בפרונט את סטיבן ג'קסון, גארי ניל, טיאגו ספליטר, ואפילו בוריס דיאו, דחואן בלייר או כל אחד אחר. אין אגו, אין סדרי עדיפויות חקוקים בסלע, אין משחקי כבוד ואין כלום. רק שהעסק יזרום והקבוצה תנצח. במלים אחרות, בדיוק כמו קובי בראיינט והלייקרס, רק הפוך.

הפיק-נ'-רול שלהם הוא מהמצוינים שראיתי, החדירות והוצאה לשחקן הפנוי נהדרות, תנועה ללא כדור, חילופי מקומות, זיהוי חולשות וחורים בהגנה אצל היריב - הכל כמעט ללא דופי, והעיקר זו הדרך בה כל פעם מישהו אחר מתבלט בתוך רצף המשחק, וברגע שזה קורה - כיצד כל השאר נרתמים לשחק בשבילו.

קרדיט גדול לכל מי שהוזכר שתי פסקאות למעלה, כמובן, אבל יותר מכולם לגרג פופוביץ' ועוזריו. יהא בלתי נסבל ואף מאוס עליי ככל שיהא, אף אחד לא ייקח מהאיש את הכדורסל שהוא יודע, את השיטה שיצר, פיתח ושכלל, את "אווירת המוסקטרים", כמו שקוראים לזה חבריי מטקסס ("אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד", למאותגרי הספרות הקלאסית שבין בני העם), שהוא משרה בקבוצה, וכמובן לא את התוצאות בשטח.

אפילו במשחק השלישי מול אוקלהומה סיטי, שהתגארבג' לו לטובת הת'אנדר אחרי זמן קצר יחסית, ספרתי יותר מהלכי כדורסל קבוצתיים נאים מצד הספרס, בעוד המארחים המשיכו להתבסס על יכולות אישיות (משובחות) של הטריו המוביל, לשם שינוי עם הרבה יותר גיבוי מצד הצוות המסייע שלהם. הפעם זה אמנם היה רחוק מלהספיק, אבל אין לי ספק שבטווח הארוך יותר, לפחות עד סוף הסדרה, זה ישוב ויוכיח את עצמו.

ימים לא קלים הם אלה, כאמור, והם מוצאים אותי בקריזה הולכת וגוברת על הדאנקנים והג'ינובילים למיניהם. לא רק שהם מנפצים לרסיסים את הסטיגמה שאני ואחרים בנינו להם בעמל כה רב ולאורך שנים, לא רק שכנראה לא יעזור כלום, וכשיתפזר העשן האליפות תקנן שוב בסן אנטוניו. הבעיה האמיתית היא שהם הולכים להפר נמרצות את אמנת ז'נבה, ולגרום לי ייסורים חסרי תקדים במהלך סדרת הגמר: בגללם ובאשמתם הישירה, כל הסימנים מראים על כך שלא תהיה לי ברירה אלא לעודד רשמית ופומבית את לברון ג'יימס, וזה, באמת, כבר בלתי נסלח.

shaharhermelin@gmail.com