ימים מדאיגים, נתקשה להכחיש זאת.

לא רק שהשמש מתחילה להראות את כוחה כבר בשעות כמו תשע בבוקר וכרמז עבה מאוד לקראת ההמשך, גם התגובות ברחוב מעידות שמשהו קורה. כנראה.

עד לא מזמן, בעודי מתהלך בינות לבני העם, עוד הופנו לעברי קריאות עממיות בנוסח: "אחי" או "גבר". אמירות שגורמות לך להרגיש צעיר, גם אם לאו דווקא להזדהות עם הסחבקיות המיותרת הזו (אלה הן כנראה המקבילות הזכריות של "מאמי" הדביק בין זוגות טריים).

אלא שבאחרונה, ולא פעם אלא פעמיים, נתקפתי אגלי זיעה ורעדה קלה בעקבות שתי פניות זהות לעברי.

"דוד", הם קראו לי.

דוד.

הווווווו, דוד זה כבר סיפור אחר לגמרי. אני אמנם משמש דוד לשלושה ילדים חמודים בימים אלה וגם לשארית הימים, אבל דוד זה סיפור אחר, יו נואו.

דוד זה . . . סתם כזה, האין זאת? חוליה ירודה ונחותה בשרשרת ה"אחי", "גבר" ודומותיהן. עוד מעט יקראו לי סבאל'ה, שלא נדע.

יושב ושואל את עצמי מתי הפכתי לדוד. האם זה המבט העייף? הנפש הטרודה? שיער השיבה? הפימה שלא ניתן להחביא עוד? הבטן המאיימת לפרוץ קדימה? הייתכן כי זו הקומה השחוחה דווקא? הנרגנות? האם אני מתחיל להתכווץ, כפי שמספרים הקשישים על עצמם? יש לשאול את סר ש. הרמלין הקשיש מכל, ייתכן ואף סביר שהוא יודע דבר או שניים בעניינים אלה.

"אבטיח מתוק וטעים במיוחד לכבוד ל"ג בעומר, רוצה לקנות, דוד?", פנה אלי מוכר אבטיחים בפתח תקווה, עיר האורות של המזרח התיכון.

"דוד, מה לשים לך בפיתה?" התעניין מוכר הפלאפל ברמת גן-העיר. "מה שבא לך" עניתי, תוך שאני נכלם עד בוש ומעוניין בעיקר להתפנות מהמקום במהירות האפשרית. שיחק אותה, אגב. שם מה ששם והיה מאוד טעים.

רגע, "שיחק אותה" זה לא ביטוי של דודים בכלל?

אויה ואבויה. ייתכן שבאמת הפכתי לדוד.

אמת היא זו ולא בדיה: מעולם לא עניין אותי להיות "אחי" בחוצות הכרך, או לספק הוכחות לגבריותי בפני עוברי אורח. לא להאמין עד כמה אני רוצה פתאום שהפנייה הבאה אלי ברחוב תודיע לי שאני אחיו של מישהו, או לפחות איזה גבר-גבר על פי אבחנת טכנאי מכונות כביסה או מה.

ימים מדאיגים, נתקשה להכחיש זאת.