בן כמה אתה, איפה גדלת, איפה למדת, מה עשית לפני וואן ואיך הגעת לוואן?

"אלוהים, אני כבר בן 30! חגגתי יום הולדת בפברואר (עדיין לא מעכל). גדלתי במגדל העמק, עיר הקיץ והנופש, עיר האורות של הצפון. למדתי באורט רוגוזין, התיכון המובחר בעיר (במקרה גם היחיד). התגייסתי לגבעתי ומיד יצאתי לקורס חובשים, ממנו חזרתי עם דחף בלתי מוסבר להעניק עירוי לכל מי שזז. אחרי הצבא נסעתי לעבוד כמה חודשים בארה"ב, חזרתי לארץ והצטרפתי לעבודה באחת מחברות הסלולר. אחרי שנה, אבא התקשר וסיפר שראה מודעה על קורס שדרים וכתבים, ומשם כבר העניינים התגלגלו".

איך נבחרת להיות השדר המוביל של שידורי ערוץ הספורט של ONE. כלומר, למה דווקא אתה?

"לא היה פה איזה רגע מכריע בו העניקו לי את התפקיד. במשך 7 שנותיי ב-ONE, תמיד היתה לי זיקה ואהבה גדולה לשידורים (בעבר הרחוק יותר לשידורים באינטרנט), זו תמיד היתה השאיפה הגדולה והבוסים נתנו לי את הבמה. למה דווקא אני? קשה לענות על שאלה כזו מבלי להישמע קצת שחצן. מעבר לפן המקצועי, הסבלנות שלי הביאה אותי לתפקיד הזה. מקווה שאני גם עושה אותו בצורה טובה".

מה אתה הכי אוהב בתפקיד שלך? ומה פחות?

"קשה מאוד שלא לאהוב את התפקיד הזה, בייחוד למי שכל כך אוהב ספורט. מעל לכל, ההרגשה הנפלאה הזו להניח את האוזניות ולהיכנס לעולם אחר למשך כשעתיים, עולם בו לא צריך להיות טרוד בשום דבר אחר, לחשוב אך ורק על מה שקורה על הפרקט/דשא. אוהב מאוד את העובדה שניתנים לי הכלים לנסות ולהעביר את מה שקורה במשחק עצמו אל ההיא או ההוא שיושבים אי שם בבית, הרחק מהדרמה. פחות אוהב? משחקים חד צדדיים שמוכרעים בתחילתם, אלו המשחקים הכי קשים לשידור".

מה המשחק הכי זכור לך מבין אלו ששידרת?

"אנסה להתחמק באלגנטיות מלענות תשובה של משחק ספציפי. סדרות גמר סל הליגה לנשים היו מאוד מסקרנות ומותחות, עד לרגע האחרון. בעונה שעברה, לא אשכח את הניצחון הדרמטי של אשדוד על רמלה שהעניק לקבוצה את האליפות הראשונה שלה וכמובן את הסדרה הפנטסטית של העונה, בסיומה רמלה הוכתרה כאלופה. זוכר היטב גם שידור בגביע המדינה גברים אותו שידרנו. אמנם מכבי תל אביב טיילה בעונה שעברה מול בני השרון ובכל זאת, פעם ראשונה בה שידרתי את אחת הקבוצות הטובות באירופה. גם שידור סדרת גמר סל ביוון בין אולימפיאקוס לפנאתינאיקוס היתה חוויה אדירה. בכדורגל (ביפ!) היו לא מעט שידורים זכורים ובעיקר מפגש הידידות בין נבחרות פורטוגל לארגנטינה, רונאלדו נגד מסי, וכאן אין צורך להרחיב".

מה השאיפה הבאה שלך בתחום שידורי הספורט?

אנחנו כל הזמן רוצים להתפתח ולהתקדם. מקווה לקבל עוד ועוד שידורים מעוד ועוד ליגות. השאיפה כמובן לשדר משחקי ספורט ברמה הגבוהה ביותר. מקווה ומאמין שאוכל לעמוד במשימה".

מבין כל ליגות הכדורסל שאתה משדר, איזו מהן הכי אהובה עליך? דרג בסדר יורד.

"השאלה הקשה ביותר עד כה. כמו בכל ליגה, ההתחלה והסוף תמיד מרגשים, לכן קשה לדרג ובכל זאת אנסה. הליגה האהובה עליי ביותר היא זו הטהורה ביותר, הליגה בה באמת חלומות מתגשמים וזיכרונות נוצרים לכל החיים – ליגת התיכונים. גם עבורי מדובר בחזרה קצת לילדות כאשר שיחקתי כדורסל בבית"ר מגדל העמק (אגב, עלו לאחרונה לליגה הלאומית, תנו כבוד). הכי כיף לראות את הנערים האלה רצים כאילו אין מחר ומשחקים כדורסל מהלב, כמו המאמנים שנותנים את הנשמה. הליגה לנשים והליגה הלאומית במקום השני (קצת דיפלומטיות, מה יש?), לאחר מכן ה-NCAA והליגה הבלקנית".

מה הרגע הכי משעשע שנתקלת בו בשידורים? הכי מרגיז? הכי מרתק?

"כבר הזכרתי שאני בן 30, כך שהזיכרון לא חד כעבר. לא חשבתם שאעביר את השאלון הזה מבלי להזכיר שם אחד: עמי נאווי. הרגע הכי משעשע עבורי כמובן קשור לאיש בסגול, מאמן עירוני ר"ג. בשניות הסיום של ה-71:89 הביתי בזיסמן על עירוני קריית אתא שהבטיח לר"ג את המקום הרביעי, החליט נאווי להסתכל בלבן של העיניים לאלוהי כאבי הגב. דרכו של המאמן להודות לשחקניו הייתה להרים אותם בשתי ידיים, אחד אחרי השני. משעשע? אז הגיע עמית תמיר אותו נאווי גם כן התכוון להרים אלא שאנשי הספסל של ר"ג נזעקו ושכנעו אותו שלא כדאי. מה שמרגיז אותי יותר מכל אלו מאמנים שלא נשארים להתראיין אחרי הפסדים. הרגע הכי מרתק עבורי היה רגע הפציעה של קווין וור מלואיוויל במשחק מול דיוק בטורניר ה-NCAA. זו הפעם הראשונה בה שידרתי משהו כל כך מחריד. אחד הרגעים הכי קשים בספורט אי פעם".

מה אתה יותר אוהב, שידורים מהשטח או שידורים מהאולפן?

"אין ספק, שידורים מהשטח. להיות שם כשזה קורה, זו לא עוד קלישאה. אי אפשר להעביר לצופה בבית בצורה מושלמת את מה שמתרחש מבלי להיות שם בעצמך".

באיזה אולם בארץ הכי נהנית לשדר עד היום? תן את שלושת המובילים.

"הכי נהניתי לשדר בהדר יוסף את משחקי הבית של הפועל ת"א בעונה שעברה בלאומית. חוויה. תענוג לשדר גם מהאולם בנהריה, אחד היפים בארץ. וכמובן האולם בו סיפקתי צ'אקה מטורפת מחצי מגרש לפני אחד השידורים, האולם ברמלה".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור?

"בראש ובראשונה, מקווה שאשתי הנהדרת תמשיך לסבול אותי ואת ההיעדרויות המרובות בערבים לטובת השידורים. בזכותי (או בגללי, איך שתרצו) הפכה כבר למומחית גדולה בספורט. לעצמי אני מאחל להיות מאושר במקום בו אהיה. לצערי, בעולמנו לא לכל אחד יש את הזכות ליהנות מהעבודה שלו".