ווינגייט. מקום שלא הייתי בו שנים. מקום שמזכיר לי נשכחות. נשכחות שלפעמים אני רוצה לשכוח, ולפעמים להיזכר.

תולדות פדיחת נבחרת הקדטים שלי מופיעה במפורט ובפרק נפרד בספר 'דאנק בפרצוף'. אם טרם קראתם – אתם פארשים. לא אחזור על זה כאן יען כי הסיפור ארוך מדי, טראומתי מדי, פותח פצעים ישנים, גם אם מעלה חיוך כאשר מדובר בסדר גודל של 30 שנים אחרי האירוע.

ובכל זאת, הננו כאן. איתי סלע הפלאי, שמסיים בקרוב כתה ח' וגובהו 1.88, ואני. השחוח, מלבין השיער. ויש גם פימה שצמחה עם השנים מבליסת בורקסים נוטפי שומן, כנראה. לא נעים.

אנחנו שם לרגל אימון מרוכז וגדול של שחקני טרום קדטים, שבסופו ניפוי אכזרי. הודעות יישלחו בדואר. בינתיים ישנם 20 מאמנים על המגרש, אולי 19. מקצות הארץ באו, הביאו ביכורים. והמון ילדים מצפון, דרום, מרכז.

שני אימונים על הפרק בזה אחר זה. אנחנו שייכים לראשון. בסך הכל מדובר ב-120 ילדים בערך. לשלב הבא יזומנו מחצית מהם. ומה עם החצי השני? יש לברר עם רשות השידור. הודעות יישלחו בדואר.

הנה רונאל מהפועל תל אביב, והנה יואל ממכבי פתח תקווה. אומרים שהם טובים מאוד. איתי מכיר ומאשר. בין לבין אני שואל את עצמי למה לא משדרים גם ליגה לילדים, בעצם? הייתי הולך על זה בכיף אם רק היו מאפשרים לי, יש סיכוי לא רע שיצפו במשחקים כאלה יותר אנשים מאשר במשחק בין ברק נתניה נגד מכבי ראשל"צ. באמת, לא צוחק.

ובאמת, הסיפור המעניין מתרחש ביציעים. המוני הורים, גדודים שלמים, יושבים שם ומשקיפים על מי שהיו פעם זאטוטים. החנייה עמוסה ג'יפים לרוב ושאר מפלצות רכב מסוגים שונים. אומרים שהעם לא גומר את החודש. כנראה שכאן מדובר בעם אחר.

205 סנטימטרים ניגשים לעברי פתאום ונותנים חיבוק. אייל חי, איש מכבי ירושלים במקור. חברי לחדר באימוני הסגל אי-אז בימים תחת מאמננו שחור השיער לשעבר, מולי קצורין. מתברר שהבן שלו כאן. אנחנו מחליפים אצבעות זקורות ומסגירים את זהותם של הבנים. זה שלו, ההוא שלי. יפה, עשינו משהו עם השנים, אהה?

ואז אני שולף לו את הסיפור האמיתי שמאחורי אי-הגעתי לאותו אימון קדטים, זה שבו מכרתי לוקש ארוך ולפיו נרדמתי באוטובוס ולא ירדתי בתחנה הנכונה. אייל, שהרביץ כמה וכמה (וכמה!) עונות בליגת העל במהלך הקריירה, בהלם. הוא לא מאמין. זוכר את הסיפור עד היום לפרטי פרטים, אבל את האמת מאחוריו לא ידע עד לאותו רגע. כאמור, כל הפרטים ב'דאנק בפרצוף'. ובאמת הגיע הזמן שתבדקו את העניין הזה ברצינות.

אחרי שהוא מתאושש אנחנו מדברים על השוני העצום בין אז להיום. על ילדים-שחקנים שמגיעים לאימון ברכב-חללית, בזמן שאנחנו היינו נוסעים בשניים-שלושה אוטובוסים כדי להגיע לווינגייט. על המעורבות של ההורים בזמן משחקים, על הנוכחות המדהימה – לא פחות – של הורים בזמן אימון של יום שבת בווינגייט. "בזמננו הורים בכלל לא הגיעו לאימונים, אני זוכר רק את אבא של שמעון אזולאי שהיה מגיע. זוכר אותו?", הוא שואל.

לא, לא זוכר, אבל למדתי דבר חדש: לאייל חי יש זיכרון טוב. ממש טוב.

יושב עם אורלי גרוסמן, אהבתי רבת השנים, שנישאה לחבר טוב והיום מחברת לשם משפחתה גם מקף וכהן. בת 45 כבר, ועדיין אחת הטובות בארץ, לפחות ברמת הליגה השנייה. עלתה העונה לליגת העל עם מ.כ. גני תקווה, אבל לא תמשיך לשחק כדורסל. זהו, נגמר.

גם הבן שלה ושל דורון בעסק. רכז צנום, קטשי, שוודאי ירביץ קפיצה קדימה בעוד שנה-שנתיים. אין סיכוי שיישאר 1.70.

המון מאמנים צעירים על הפרקט, אבל גם ותיקים יותר: יורם מנחם, מאמן הכושר, תמיד שם איכשהו, ונראה אותו דבר כמו לפני עשרים שנה. אריק שיבק מגיע, עמוס פרישמן כבר שם, ישראל ברוך האיש שעל הדרום. נוכחות מרשימה של מאמנים וגם כמות גדולה, ובכל זאת נשאלת השאלה איך הם מצליחים להפוך כמות של 120 ילדים ל-60 במהלך הניפוי מבלי לפספס כישרונות. התשובה ברורה: הם מפספסים, בטוח שהם מפספסים, אין דרך שהם לא מפספסים, אבל צריך לסמוך על העין והניסיון שלהם ולקוות לטוב.

מזכיר קצת את מבחני הריאליטי למיניהם ב'כוכב נולד' (זה עוד משודר או הלך לעולמו?). הרי טרם נולד המודח שלא אמרו לו שיהיה בסדר, שהוא עוד יגיע, שהמסגרת הזו היא בסך הכל בועת תדמית ושאפשר להתקדם נהדר גם בלעדיה. זה נכון גם כאן, אם כי לשחקני נבחרות גילאים עדיין יש סיכוי גדול יותר להמשיך ולנסוע למעלה, כולל הקלות בשירות הצבאי.

למטה, למרגלותינו (הוורד לא מסמן את המלה הזו, כנראה שהיא בסדר), נמצא משטח אחד שמחולק לשלושה מגרשים. משחקים שלושה נגד שלושה במקביל, ואחר כך יורדים לנוח ועולים ילדים אחרים עם חלומות דומים. אני מציץ בשקט על הפלאי. וולאק, הבן אדם השתפר. בחיי. איפה הייתי כשזה קרה? ממתי הוא נלחם ככה? מאתגר כל זריקה, מנסה לחסום, מפריע. איזו הגנה. והכדרור השתפר מאוד.

ולא פחות חשוב וכנראה יותר: נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא מתבייש בי קצת פחות עכשיו. אולי בזכות אריק שיבק, המאמן הלאומי, שלחץ לי את היד רגע לפני שעזבנו. וגם לו.

אז אולי האבא הזה בכל זאת שווה משהו, אה?