איך אמר לי השכן פה הבוקר, במעלית: "התחלנו להזיע".

בתגובה סיפרתי לו על צרות ומעללים שהספיקו לשלוש קומות וכמה שניות לפני שנפרדנו.

אכן כי כן, למי יש ראש לכדורסל כשמגיע אמצע יוני. ברם, משחק הגמר מתייצב ביום חמישי על פי לוח השנה ואיתו גם מספר בשורות.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי עליה השלום מרים, נשב לצפות. מתוך הרגל, מתוך עניין, מתוך נורמה. לא ברור מתוך מה, אבל נשב לצפות.

זאת על אף התנגדותנו הנמרצת, כאן בנשיאות ובדירקטוריון כאחד, לקיום משחק גמר אחד על תואר אליפות. אבחנה שמתחדדת עוד יותר לנוכח הסדרה המעניינת שהתפתחה בין מכבי חיפה להפועל אילת בחצי הגמר. אבחנה שאין אנו נסוגים ממנה גם לנוכח ה-0:3 של מכבי ת"א נגד הפועל ת"א והפועל ירושלים, בשתי סדרות צמודות יחסית על אף התוצאה הסופית.

שיינית, וזו אולי הבשורה הטובה מכל לנוכח "התחלנו להזיע" של השכן: זה ייגמר. ביום חמישי זה ייגמר. רגע אחרי צהלות הגיל, השמפניה בחדר ההלבשה והראיונות לכלי התקשורת – זה ייגמר.

ביום ראשון עוד נקרא איזה פולו-אפ לא-בלעדי של ר. נאה עם דייויד בלאט ("אחת העונות הקשות ביותר בקריירה שלי, היו שלבים שבהם עברה בי המחשבה להתפטר"), או עם בראד גרינברג ("אני באמת לא הטיפוס הזה, אבל אתה יודע מה, כן: הוכחתי לכל המלעיזים. אהה, ויש לנו חבורה בלתי רגילה שאוהבים לעבוד קשה ונהנים זה בחברת זה").

זמן קצר לפני שכל זה מסתיים הנה מספר מסקנות ודעות אישיות לגמרי:

זו היתה עונה ארוכה מדי, עם יותר מדי זרים וחילופי זרים ודיונים על זרים ונוסחאות להרכבת סגלים שגורמות לי לאבד עניין.

זו היתה עונה שבה יותר מדי קבוצות הלכו לאיבוד, עם יותר מדי מאמנים ממוחזרים.

זו היתה עונה שבה היו יותר מדי חלקים שבהם הפרונט-אופיס האפיל על שדה המשחק. קופל, פרנקל, שרף, סיעה זו, סיעה אחרת, ניר אלון, שביתה, ארגון השחקנים. זה לא אמור להיות ככה.

זו היתה עונה שבה המשחק הכי כיפי, אבל גם הכי לא מייצג, היה ניצחון של מכבי ראשל"צ על הפועל ירושלים במלחה. הרבה ישראלים, הרבה נקודות, הארכה וניצחון חוץ, במשחק שאף אחד לא לקח יותר מדי ברצינות, כנראה, פרט לישראלים של ראשל"צ שקיבלו במה כמעט חסרת תקדים.

"אני מביט מהחלון וזה עושה לי די עצוב", זמרר פעם אחד מגדולי התורה, דייויד ברוזה. אולי לא צריך להגזים, כן? אבל משהו בסנטימנטליות שליוותה אותי לאורך השנים ביחס לליגת העל הלך לאיבוד. אולי זה הגיל והעובדה שאפילו צליחת היום בשלום היא לפעמים הישג (דברו איתי כשתהיו בני 45), אולי זה התרגיל ואולי זה היעדרו של סוסון היאור אוטיס היל, אבל החץ שעל המזכירות מראה לצד אחד. וזה לא הצד שלי. הלך הכדור.

בתקווה לעונה מהנה יותר ומשובשת פחות ב-2013/14, שבה היורדת תיפול רק במחזור האחרון והאלופה תצטרך לעבוד יותר מאשר משחק אחד כדי לזכות בתואר (כי גביע אחד, כבר סיכמנו לא פעם, יש לנו). ובעיקר, עונה שבה תומרינגו סטאר, מחמל הנפש, יאפשר לראות משחק אחד מהתחלה ועד הסוף.

ולסיום, שיר קינה לנוכח טיפוס המעלות האובססיבי.